גיבורים בגבול הצפון: מאור ולירון אלימלך
ב-24 ביוני 1999 איבדו מאור ולירון אלימלך את אביהם מקטיושה שנחתה בקרית שמונה. כיום, כשהוא מסתכל מלמעלה, הוא רואה שני כוכבים זוהרים על הדשא של קבוצות הנוער בעיר
באותם ימים החזיק צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון במהלך מלחמתו בחיזבאללה, וגבול הצפון לא ידע שקט מה הוא. שמעון אלימלך, אביהם של מאור ולירון, שגר עם משפחתו בקרית שמונה, יצא ב-24.06.99 לכיוון בניין העירייה.
למרות ההתרעות על התקפות קטיושות על העיר, ולמרות הקריאה להישאר במקלטים, נאלץ אלימלך האב להשאיר את רעייתו עליזה וארבעת ילדיו הקטנים במקלט, ולצאת לעבודה מתוקף תפקידו - פקח בנייה שאמד את הנזק שנגרם למבנים שנפגעו מאותן התקפות של טילי קטיושה. אלימלך הגיע לבניין העירייה, כשלפתע נחת מטח קטיושות על העיר. אלימלך ואדם נוסף שעמד לצידו, טוני זאנה, נפגעו ונהרגו במקום.
בנו הבכור של שמעון, מאור, שהיה אז רק בן 10, נזכר באותו יום שחור: "אני זוכר שישבנו במקלט, כפי שקרה לא פעם באותם ימים ואבא, שעבד כמפקח ב'עמידר', יצא לבדוק בתים שנפגעו במטחים קודמים. בזמן שחיכינו לרגיעה הגיעו דודים שלי ובישרו לאמא שלי את מה שקרה".
מאור עשה באותם ימים את צעדיו הראשונים בכדורגל, בתמיכת אביו. האם עליזה התנגדה בתוקף שהבן יהפוך לכדורגלן. "הזיכרון הגדול שלי מאבא זה שהוא רצה שאשחק כדורגל. הייתי רק בתחילת דרכי, אבל הוא הבין שיש לי פוטנציאל, ושיחק איתי ועם החברים שלי בשכונה. חודשיים לפני שנהרג ביקש אבא מדורון שנפר, יו"ר מחלקת הנוער, שינסה לשכנע את אמא שלי שתתן לי לשחק", נזכר מאור.
האם עליזה הבינה כי עליה להגשים את חלום בעלה שמעון ז"ל. "זאת הייתה למעשה הצוואה שלו" אמר מאור, "אבא לא הספיק ללוות אותי למשחקים. לאמא, שבהתחלה התנגדה מאוד שנשחק כדורגל, היה מובן מאליו שהיא תצטרך עכשיו לדחוף אותנו. היא מעורבת מאוד במה שקורה איתי ועם לירון, ומגיעה לאימונים ומשחקים במקום אבא".
כשרונו של מאור לא נעלם מעיניהם של אנשי כדורגל, וכבר בגיל 14 זומן על ידי מאמן הנערים של מכבי חיפה דאז, ומאמן הנוער היום, איתי מרדכי, להצטרף למועדון הגדול מהכרמל. מאור עבר לפנימיית הכדורגל של מכבי חיפה ב'כפר גלים', אולם הריחוק והגעגועים למשפחה אליה נקשר גרמו לו לחזור לצפון לאחר חצי שנה בלבד. מאור: "נהניתי בחיפה, אבל אני מאוד מחובר למשפחה. אם אבא שלי היה בחיים אני בטוח שזה היה שונה".
החיים ללא האב היו קשים, במיוחד בימים הראשונים. "אני הייתי בן 10, לירון היה בן 8 וחצי. בנוסף יש לנו עוד שני אחים קטנים, רותם שהיה אז בן 3 ואחותי הקטנה, שהייתה רק בת 4 חודשים. אמא שלי ניסתה לחפות על חסרונו של אבא ולהמשיך בחיים, אבל זה לא היה קל לפרנס ארבעה ילדים, כשלא היה לה אפילו רישיון נהיגה. אבל ברוך השם הסתדרנו למרות הכאב שנשאר" מציין מאור.
הגעגועים לאב שאיננו אינם מרפים, "מאוד הייתי רוצה שאבא יהיה איתנו ברגעים שאנחנו זקוקים לו. גם מאוד רציתי שיראה אותנו גדלים ומצליחים, הוא נורא חסר לנו", מסכם הבן הבכור.
לפנייה לכתב/ת 
