שתף קטע נבחר

"ישראל הזהירה אותנו בשקט מהמלחמה בעיראק"

"הישראלים חששו ממה שבאמת קרה בסוף", מספר בראיון מיוחד ל-ynet דאג פיית', מראשי הפנטגון בזמן המלחמה. הוא מונה את הטעויות הרות האסון, שגרמו לאמריקנים "לנצח את המלחמה ולהפסיד את השלום", ומסביר למה מול איראן המתגרענת, לדיפלומטיה - וגם לאיומים של בוש - אין סיכוי

ערב המערכה האמריקנית בעיראק, מירושלים נשמעו בעיקר דברי שבח ועידוד לממשל בוש, שגמר אומר לסלק את סדאם חוסיין מכיסאו והבטיח לכונן דמוקרטיה תחת משטרו הרודני. אבל כל זה, טוען כעת מי שכיהן באותם ימים בתפקיד מפתח בפנטגון, היה רק על פני השטח; במסרים חשאיים, שהועברו בין הבירות, התנגדה ישראל למלחמה והזהירה מכישלון אפשרי.

 

בראיון מיוחד ל-ynet אומר דאג פיית', מספר 3 בפנטגון עם תחילת המלחמה בעיראק: "הישראלים התמקדו בכל השיחות איתנו בסכנה האיראנית. לגבי עיראק, הם חששו ממה שבאמת התרחש בסופו של דבר - שאם ארצות-הברית תיכנס לעימות צבאי, והוא ייכשל, הדבר עלול להפוך את הדיפלומטיה מול איראן לפחות אמינה".

 

מדוע נשמעו הדברים רק בחדרי חדרים, ולא בפומבי? "היחסים בין הנשיא בוש לישראל היו כל-כך חזקים וידידותיים, שישראל לא הרשתה לעצמה להצטרף לצרפת ולגרמניה בהתנגדות למלחמה", משחזר פיית'.  

 

המלחמה התחילה הרבה יותר מוקדם

בחמש השנים הקריטיות שלאחר מתקפת הטרור הגדולה, 2005-2001, שימש פיית' תת-שר ההגנה למדיניות. כמה מהמסמכים שהוציא משרדו הפכו לעמדה הרשמית של וושינגטון. לכן, אין זה פלא שרבים רואים בו חולייה מרכזית בחבורת הניאו-שמרנים, אשר הובילה את אמריקה למה שנתפש שם היום כמערכה כושלת. כעת הוא מפרסם ספר, War and Decision ("מלחמה והחלטה") שמו. בכך הוא הופך לראשון מצמרת ממשל בוש, שיוצא לציבור עם גרסא משלו למלחמה - מגובה במסמכים ובידע אישי הישר מתוך חדרי הדיונים. "אני חושף את האמת לגבי מיתוסים שהתפתחו עם השנים על הניאו-שמרנים", הוא מבטיח, "ישראלים רבים ימצאו בספר עניין רב".

 

פיית' מציג מסמכים שלטענתו, סותרים את הסברה המקובלת לפיה הניאו-שמרנים שבפנטגון דחפו את אמריקה למלחמה. "פיגועי ה-11 בספטמבר אינם בהכרח תחילת המלחמה. זו הנקודה שבה האמריקנים נוכחו לדעת שהם במלחמה עם אלה שתקפו אותנו - אבל המלחמה החלה יותר מוקדם". גם את הסברה, לפיה בוש החליט לסגור חשבון עם סדאם כבר ביום בו נכנס לבית הלבן, ופיגועי התאומים סיפקו רק תירוץ - הוא לא מקבל: "עיראק היוותה בעיה מאז 1990. בממשל התחבטו מה לעשות איתה. ב-1998 התקבל החוק לשחרורהּ, ולפיו המדיניות האמריקנית הרשמית היא לשנות את המשטר. הסנאט העביר את החוק פה-אחד והנשיא קלינטון חתם עליו".

 

אבל למרות החוק, מבהיר פיית', הדילמה לא באה על פתרונה. בספרו הוא מציג מזכר שחיבר שר ההגנה רמספלד ביולי 2001, על אודות ההפרות של האזור האסור לטיסה מצד צבא עיראק. "הוא הציג שאלה: האם לכפות את האזור או לוותר? הוא העלה אפילו את האפשרות לנהל משא-ומתן עם סדאם. הדיון על עיראק לא הושלם לפני 11 בספטמבר. לכן, הדעה שממשל בוש היה מגובש עם החלטה לצאת למלחמה היא לא נכונה".

  

בממשל, אליבא דפיית', הועלתה יותר מאופציה אחת: מזכיר המדינה קולין פאוול דיבר על חיזוק הסנקציות הכלכליות. הסי-אי-איי דיבר על קשירת קשר להפלת סדאם. נשמעה גם הצעה ליצור מובלעת אוטונומית בדרום עיראק, בדומה לזו הכורדית שבצפונהּ. "כל הדברים האלה נדונו, ואנשים חיפשו פתרונות שאינם מלחמה. אחרי 11 בספטמבר, הנשיא בחן את המדינות התומכות בטרור - עיראק, איראן, צפון-קוריאה, סוריה ולוב - במטרה לקבוע מדיניות לטיפול בכל אחת מהן".

 

בסוגיה האיראנית והקוריאנית, אומר פיית', ברור היה שיש לפעול דיפלומטית, דרך מועצת הביטחון והסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, לפני ששוקלים אופציה צבאית. אבל בעיראק עסקה מועצת הביטחון כמעט 12 שנה. "הסכנה של השארת סדאם בשלטון נחשבה רצינית במיוחד. הוא הקשיח את עמדותיו לאחר ששם קץ לפיקוח האו"ם, החליש והשחית את הסנקציות הכלכליות וקרא תגר על מגבלות התעופה - וכל זאת מבלי ששילם מחיר".

 

הכיבוש, הביזה, פיזור הצבא

פיית' אינו מנקה את עצמו ואת חבריו לצמרת הממשל מטעויות, חלקן מכריעות, שגרמו כדבריו "לנצח את המלחמה ולהפסיד את השלום". במשרדו, הוא מספר, הוכנה תוכנית לכינון ממשלה זמנית בבגדד מיד עם הפלת המשטר, כדי למנוע כיבוש אמריקני לאורך זמן. "תדרכתי את הנשיא בפרטי התוכנית, והוא אישר אותה בכתב". אלא שבמחלקת המדינה ובסי-אי-איי, לפי פיית', התנגדו לתוכנית. "חלפו 14 חודשים של משטר כיבוש, שרק אחריהם הועברה השליטה לממשלה זמנית. כך החמצנו רגע של חסד - מיד אחרי הפלת המשטר - בו יכולנו לקבע את מעמדנו כמשחררי המדינה. בעיראק, בניגוד לאפגניסטן, מאמינים רבים שכדי לשחרר את המולדת - צריך להילחם בנו".

 

גם בנושא הביזה והפרות הסדר בעיראק, מיד לאחר הפלת המשטר, יש לפיית' תחושה אישית קשה, אף שהתריע על כך מבעוד מועד. במבט לאחור על המערכה, זהו הדבר שמצער אותו יותר מכל: "חוסר הסדר והביזה פגעו בנו קשות וגרמו לבעיות מתמשכות". אבל את האחריות הוא מגלגל על המפקד בשטח: "חשבנו שהגנרל טומי פרנק ישמור על הסדר. התברר שהוא לא הקדיש לנושא תשומת לב מספקת".

 

אבל עוד יותר מכך, חזרה כבומרנג ההחלטה לפזר את הצבא העיראקי, על מאות-אלפי חייליו, במקום להמשיך ולשלם להם משכורות. "בפברואר 2003 תדרכתי את הנשיא, בהוראת שר ההגנה, על היתרונות והחסרונות שבהשארת הצבא המקומי כל כנו. הוחלט להשאיר אותו. ההערכה של הסי-אי-איי הייתה שלא רק שהצבא יישאר שלם, אלא שחלק מהיחידות יעברו לצדנו בזמן הלחימה. הדבר התברר כעוד שגיאה של המודיעין. המלחמה פרצה - והחיילים התפזרו הביתה". למראה המחנות הריקים מחיילים וציוד, החליטו שלטונות הכיבוש האמריקני לבנות את הצבא העיראקי מחדש ולשלם משכורות למאות-אלפי חייליו. אלא שבין ההחלטה להכרזה עליה, משחזר פיית', עבר עוד חודש מבוזבז - "חודש בו החיילים חיפשו פרנסה חלופית, וחלקם מצאו אותה בהתנגדות לצבא האמריקני. זו הייתה טעות איומה, שאני לא יודע מדוע קרתה".

 

לסיום ביקשנו מדאג פיית', שאינו נמנה עוד עם המימסד הביטחוני האמריקני, להמליץ על דרך פעולה מול איראן המתעצמת ומתגרענת. תשובתו זהירה: "אם אני מגיש המלצה לנשיא, היא מבוססת על תדרוכים אחרונים, מידע, על הבעד והנגד. אני לא יכול להעריך אותם כשאני יושב מחוץ לממשל. מה שאני יכול לומר באופן כללי, זה שהגרעין האיראני הוא איום רציני לאזור ולאינטרסים האמריקניים. הנשיא מאמין שהדרך הנכונה לפתור את הבעיה היא הדיפלומטית. ברור שזה לא עובד. הוא, שר ההגנה וראש המטות המשולבים אומרים שכל האופציות מונחות על השולחן - אבל ברור שהאיראנים לא מתייחסים לזה כאל איום רציני. הם לא מאמינים שלארצות-הברית יש אופציה צבאית אמינה".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
דאג פיית'
צילום: איי פי
"החמצנו רגע של חסד"
צילום: איי פי
מומלצים