שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    השמאל הציוני הפך ימני
    הרעבת עזה שמיישם ברק כשר ביטחון, היא אחת התוכניות הלא-אנושיות שיושמו במלחמה נגד הפלסטינים, ומשתייכת לרצף של מומנטים היסטוריים שדחה השמאל

    אמירתו של נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר כי הפלסטינים ברצועת עזה מורעבים למוות וכי הסגר על עזה הוא "אסון וזוועה", בימים בהם מכהן שר ביטחון "שמאלני", מעלה את השאלה כיצד השמאל הציוני הפך ימני. מבט היסטורי על שורשי הציונות יכול להסביר מדוע אהוד ברק ומפלגת העבודה עומדים מאחורי מדיניות לא הומנית בעליל.

     

    לעיתים נדמה כי אותו שמאל ממציא רעיונות אכזריים יותר מאלו השייכים לימין. מפלגת מפא"י, שתחילתה בראשי העלייה השנייה שהנהיגו את היישוב והמשכה בהגמוניה ששלטה במדינה עד מהפך 1977, היא זו שלא הכירה באופן בסיסי בלאומיות הערבית. בכך היא דחקה כל פיתרון שמאלי יותר של הציונות. התנהגות זו השתיתה את אופיה הכוחני והצבאי של הציונות, עד חזרתו של הזרם הרבזיוניסטי עם עליית בגין לשלטון. הפרדוקס שנוצר הוא שמחנה שהתיימר להיות "שמאלי" היה בפועל ימני ומיליטריסטי ודחה השתלבות במזרח התיכון. מלחמת 67' היוותה שיא של היבריס מפא"יינקי. ודווקא כשהימנים עלו עם בגין, הם אלו שהביאו את תחילת השינוי הציוני השמאלי באזור עם חתימת הסכם השלום עם סאדאת.

     

    אי הכרה באחריות לגירוש הפליטים ובתוצאות מלחמת 48' הביאו לסכסוך עם העם הפלסטיני ולהחרפתו בדמות כיבוש השטחים במלחמת 67' ובניית התנחלויות. היה זה גם השמאל הציוני שדחק לשולי החברה אוכלוסיות שלמות. פרופ' זאב שטרנהל הראה לנו כיצד הרעיון הסוציאליסטי רק נוכס לתוך הציונות, אך בפועל, עד מחאת הפנתרים השחורים, כל יישום של מדינת רווחה רחבה היה רק חלום אוטופי.

     

    זאת הסיבה לכך שאיננו מופתעים שהשמאל הציוני קורס לתוך הקוטב הימני שתמיד שָכן בתוכו, גם במישור החברתי. במישור החברתי התבטא הדבר במעבר של ראשי העבודה למפלגת קדימה, בחירת אהוד ברק הניאו-ליברלי למנהיגותה ודחיית המצע הסוציאל-דמוקרטי של עמיר פרץ. גם מרצ, שהייתה תמיד סמן להתנהלות העבודה, בחרה בח"כ חיים אורון לראשותה ובכך בישרה על המשך המדיניות הניאו-ליברלית של ביילין.

     

    אהוד ברק הוא התגלמות של אותו קוטב במפלגת העבודה. התעלמותו החברתית ממנגנוני דיכוי חברתיים מרחיקים ציבורים שלמים מהיות קהל הבוחרים העיקרי של מפלגת העבודה. ברק הוא גם אחד המובילים של תוכנית הרעבת עזה.

     

    בהיגיון הקולוניאלי של ישראל היו פעולות רבות שתוצאותיהן ביטאו אכזריות, למשל תוכנית החיסולים שהחלה עם מנהיגי אש"ף, המשיכה בבכירי החיזבאללה ומיושמת כיום על ראשי החמאס, וגם החזקת אלפי פלסטינים ללא משפט. אך הרעבת עזה שמיישם ברק כשר ביטחון, היא אחת התוכניות הלא-אנושיות שיושמו במלחמה נגד הפלסטינים. אמנם אלו הן תוכניות שמלוות בוויכוח ודיון בבית המשפט העליון בפרט ובחברה בישראל בכלל. יחד עם זאת, תוכניות אלו דוחות פשרה מדינית וחתירה להסכם הפסקת אש ונורמליזציה אזורית.

     

    הגראד שהגיע לאשקלון וההרוגים בשדרות מהווים המשך ישיר להרוגי מלחמת לבנון השנייה וקורבנות האינתיפאדה. קורבנות אלו יכלו להימנע במידה שחשיבה מדינית הייתה נכללת בפרוגרמה האזורית של ישראל. גם תוכנית הרעבת עזה לא מתקיימת מחוץ לזמן. היא שייכת לרצף של מומנטים היסטוריים שדחו הכרה בזכויות העם הפלסטיני.

     

    במשחק החלפת התחפושות בין מפלגות הימין לבין מפלגות השמאל, מפלגת העבודה חוששת שהיא מפגרת בצעדים לא הגיוניים אחר מפלגות הימין, כמו דחיית בחירת החמאס בבחירות הדמוקרטיות בשטחים, סילוק עזמי בשארה ודחיית מסמכי החזון של ארגוני האזרחים הערבים.

     

    בחירתו של ברק לראשות המפלגה הביאה לפתרון בדמות דחיית דיון מעמיק בשאלות חברתיות. בהיעדר מנהיגות שמאלית הגיונית, רציונאלית והומנית, נחזה בהתעצמות מפלגות הימין.

     

    אולי הבחירה של מפלגת העבודה בצדדים כה ימנים ולאומניים בהתנהלותה יחייב את מפלגות הימין להתנהג דווקא לאור הקוטב השמאלי של רעיונותיהם, ובכך לאתגר את מצבת הכוחות המעוותת של הפוליטיקה המקומית.

     

    מתי שמואלוף, משורר

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים