יופי בלי אופי
יצירתם החדשה של ענבל פינטו ואבשלום פולק יפה ואסתטית אבל לא מספיקה בשביל לרגש. המפסידים העיקריים בה הם הגברים
יצירתם החדשה של ענבל פינטו ואבשלום פולק, "הידרה", פתחה אמש (מוצ"ש) את אירועי פסטיבל ישראל בירושלים. קצת יותר מחצי שנה אחרי שעלתה בבכורה עולמית במרכז לאמנויות הבמה של סאיטמה, יפן, מגיעה העבודה ארצה למפגש ראשוני עם הקהל הישראלי.
כישרונם של בני הזוג פינטו-פולק מתבטא בעיצוב חלל מרשים גם ביצירה זו שמתאפיינת במינימליזם, בצבעים רכים ובניקיון. אבל עיצוב אינו הכל ביצירה, ובטח לא בכזו שמבקשת לחזור ולגלות את השפה התנועתית ולהשאיר בצד את המימיקה והתיאטרליות, סממנים מרכזיים ביצירות קודמות של הלהקה.
צבעים רכים, מינימליזם וניקיון (צילום: סאטו הידאמי)
מה שמהדהד כמו זיכרון או קו מחבר אל הרפרטואר המוכר של פינטו ופולק, הוא תחושת החלום. גם ביצירה הנוכחית, "הידרה", הם מבקשים לבנות עולם חלומי בתנועה. התוצאה, עם זאת, היא עולם רוחש אך נטול קוהרנטיות, עולם שמחפש את עצמו ורחוק מלהיות שלם.
יש פער אדיר בין עבודת האנסמבל של הרקדניות על הבמה לבין התפקידים הגבריים שנראים אבודים בחלל הפתוח. עושה הרושם שחופש הפעולה שניתן לרקדנים הגברים, הוא בעוכרם בטח ובטח מול הכוריאוגרפיה המהודקת של הנשים שמשופעת ביוניסונים ובדינמיות מתפרצת.
חזרתו של הספספל (צילום: א.הוואנה)
יש לא מעט עבודה עם אביזרים ביצירה החדשה שחוזרת אל הספסל המוכר מהיצירה "בוביז" ומשתמשת במקל שחור ארוך עליו נישאים כמו על גבי רוח רקדנים ורקדניות. גם אלה, כמו החלל, אינם מספקים אולי בשל הרפטיציות האינסופיות שהופכות את הגימיק לשחוק.
זו עבודה שבנויה טלאים טלאים של קצוות רעיון שבסופו של יום אינם מתחברים לאמירה אחידה לא מבחינה תנועתית וגם לא מבחינת כיוון רעיוני. לא שנרטיב הוא הכרח, אבל כוונה בהירה בהחלט חסרה פה לצד היומרה שמשאירה מקום נרחב מדי לרנדומאליות.
אם מרבית העבודה השאירה אותי אדישה ומרוחקת, מה שמושך את העין ומסקרן במיוחד היא נוכחותה הבימתית של שי הרמתי, רקדנית שהיא חוויה. הרמתי, שהצטרפה לאחרונה ללהקתם של פינטו ופולק, היא עמוד התווך של היצירה ולא בכוונה.
נדמה שמכל אלה העומדים על הבמה, היא היחידה שלא נותנת לתנועה להשתלט עליה אלא מובילה אותה דרך המסננת הפרטית שלה והופכת אותה לחלק ממנה. כשמדובר ברקדנית דומיננטית וחזקה כמו הרמתי, מעניין דווקא לגלות בה צדדים רכים שנובעים מהשפה התנועתית השונה כל כך מאלה שהיא מתורגלת בהן בין אם ביצירותיו של עידו תדמור, יצירותיה של טליה פז או סאלי אן פרידלנד.
התלבושות של "הידרה" נהדרות אבל גם בהן הדגש המרבי הושם על הנשים שעטופות בשמלות רכות ואווריריות שמדגישות את קו הגוף ומעצימות ומאריכות את התנועה. הגברים, מול הפאר, הולבשו כלאחר יד ונראים כצל דהוי לעומתן. "הידרה" בסופו של יום היא עבודה מבלבלת במיוחד ומלאה בפערים שנובעים מחוסר אינטגרציה של האלמנטים שמכילים אותה.
