שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הוסר האבק

    "כלום היה למערב ענין למשוך את אלבניה אליו", שואל אסמעיל קדארה, הסופר האלבני זוכה פרס בוקר, בספרו החדש "היורש"

    תיקי המסמכים בעניין אלבניה העלו עובש תחת שכבת אבק סמיכה. זו כמובן לא היתה הפעם הראשונה שהזנחה כזאת ניכרה בקרב סוכנויות הידיעות. כפי שאפשר לנחש, ההערה לוּותה בשמץ של טרוניה מצד המנהלים ובתחושת אשמה של הנתונים למרותם, שנחפזו לפתוח מחדש את התיקים הנ"ל, נחושים לעשות את מלאכתם נאמנה בפעם הזאת ולא להתרשל עוד.

     

    פרטי המידע ביחס לאלבניה היו ישָנים בדרך כלל, ולפעמים אפילו נגועים בשמץ נטייה רומנטית. עם קטן שפירוש שמו "ארץ הנשרים". שבט עתיק בחצי-האי הבלקני, מצאצאי האילירים, שאת שפתם הם ממשיכים לשמר. מדינה חדשה שצצה ועלתה בראשית המאה מבין הריסות האימפריה העות'מאנית.

     

    עם תלת-דתי, קתולי, אורתודוקסי ומוסלמי, שהיה נתון תחת משטר מלוכני בראשות שליט גרמני שהשתייך לדת רביעית, פרוטסטנטית, משטר שנעשה בהמשך רפובליקה, ובראשה בישוף אלבני. זה האחרון הודח בעת מלחמת אזרחים בהנהגת המלך העתידי, והפעם מדובר ביליד המקום. הוא עצמו הודח בידי מלך אחר, איטלקי, שנטל את הכתר בחוזק יד ומיהר להכריז על עצמו "מלך איטליה ואלבניה, קיסר אתיופיה". ולבסוף, אחרי אותו זיווג נלעג שבו האלבנים נאלצו לראשונה בתולדותיהם להקים מדינה בשיתוף עם שחורים, באה פלישת הדיקטטורה הקומוניסטית. חברויות חדשות, בריתות משונות שנכרתו בטקסים מפוארים והופרו בשחצנות.

     

    ודווקא בעניין זה, בייחוד בכל הקשור לשתי המחלוקות העיקריות, תחילה עם הרוסים ואחרי כן עם הסינים, התגלו ברוב התיקים עקבות של שכתוב מחדש. דפים רבים נוספו: סקירות, השערות, הערות, נתונים ותחזיות, ורובם נחתמו בסימן שאלה. רוב רובם התייחסו לכיווּן שהתעתדה אלבניה לפנות אליו: המערב, או שמא שוב המזרח? התשובה היתה מעורפלת ואף תלויה בשאלות אחרות שלהן עצמן לא נמצאה תשובה מעולם.

     

    כלום היה למערב עניין למשוך את אלבניה אליו? סקירות אחדות העלו את האפשרות של הסכם חשאי בין המחנה הקומוניסטי למערב: אנחנו מניחים לאלבניה, בתנאי שגם אתם אינכם קונים לעצמכם שם דריסת רגל. באחד התיקים הרחיקו לכת וציטטו מברק שבו השאלה נדונה במפורש: כלום השתלם למערב לחולל מהומה בגוש הקומוניסטי בחיזוריו אחר אלבניה הזערורית במקום לשמור את קסמיו ולהפעיל אותם תמורת נתח נכבד יותר, דהיינו צ'כוסלובקיה?

     

    אבל עד מהרה הורגש כי ההתעניינות בנושא, שהלכה ופחתה עם השנים, מתפוגגת בהדרגה אפילו בקרב החוקרים, שמאמריהם שבו ונמלאו ביטויים רומנטיים שאבד עליהם כלח, ושברוב המקרים התקשרו לנשר, אותו עוף מלכותי, ומזמן לזמן אל ספר המנהגים והחוקים המקובל מימי האבות, זה הקרוי קאנוֹן, או קאנוּן.

     

    כל העניין נראה כמו חזרה כללית למה שיתרחש שנים אחר-כך, כשאלבניה תנתק את קשריה עם סין. אותן שאלות עצמן ישובו ויעלו, אותן תשובות עצמן יינתנו, ופרט לעובדה שהכול יהיה דהוי מעט יותר, ושהמילה "פולין" תחליף את "צ'כוסלובקיה", המסקנות יהיו זהות.

     

    ובכן, באותו דצמבר קר של מות היורש הוסר האבק בפעם השלישית מעל תיקי המסמכים. טענות המנהלים כלפי העובדים הנתונים למרותם הלכו והתרבו. די לנו בסיפורי עַם, בזים ונשרים! אנחנו זקוקים לדוח רציני על הארץ הזאת. היתה תחושה מוקדמת של מהומות בארצות הבלקן. ההתקוממות בצפון-מזרח אלבניה, במחוז שאחדים כינוהו אלבניה החיצונית ואחרים קוסובו, דוכאה.

     

    כלום היה קשר בין ההתמרדות ההיא למאורע שהתרחש לאחרונה בלב הארץ? יד נרגזת הקיפה באדום את המילים הללו שהופיעו באחד מתיקי המסמכים: "האם מספרם של האלבנים הוא מיליון או שישה מיליון?" אחרי סימן השאלה הופיע סימן קריאה. ואחריו הקריאה עצמה: "לא ייאמן!"

     

    ערפול שכזה, לדברי הכותב האלמוני, וחוסר דיוק שכזה עלו על כל דמיון. מעט אחרי כן שוב אותו סימן שאלה בלוויית המילים: "נוצרים או מוסלמים?" ובשוליים הוסיף פלוני בעיפרון: "אם האלבנים אינם רק מיליון במספר ואינם בני הדת המוסלמית, כל כולם, כפי שטוענים היוגוסלבים, אלא מספרם גדול פי שישה, כלומר מתקרב לזה של עמי הבלקן האחרים, והם אינם מוסלמים באורח בלעדי אלא קתולים, אורתודוקסים ומוסלמים גם יחד, הרי שהחזות הגיאו-פוליטית של חצי-האי עלולה להתהפך מן המסד עד הטפחות.

     

    סוכנות ביון הפועלת מעבר לאוקיאנוס האטלנטי היא שגילתה לראשונה כי רשת הריגול שנשתלה באלבניה התפוררה זה כבר, אך חלק מסוכניה, המתמוטטים מזקנה, עברו אל שורות הסיגוּרימי, הלוא היא המשטרה החשאית האלבנית. אין ספק שהיה בכך כדי להסביר מדוע המידע שהגיע מאלבניה ביום שלמחרת מותו של היורש היה כה מבלבל.

     

    ובה בעת התנהלה קבורת המנוח בבית הקברות המערבי של עיר הבירה, בין

    משבי הרוח הצפונית המקפיאה של דצמבר. היו שם קרובי המשפחה וגם שני תריסרים של בעלי משרות רמות בממשלה וחברי פרלמנט. נצפו גם שרים אחדים, ראשי מוסדות, שביניהם זיהו את רעמת שערו הלבנה של נשיא האקדמיה למדעים. אנשי צבא ופקידים בכירים אחרים נשאו זרי פרחים. בנו של המנוח נשא דברי הספד. קולו נשבר עם המלים האחרונות: "אבא, נוּח בשלום!" לא נשמעו יריות תותחים ואף לא נעימות אֵבל. מעשה ההתאבדות המשיך, ככל הנראה, לעורר מורת רוח.

     

    הגבעות החובקות את טיראנה נבלעו זו אחר זו בחשכת ליל דצמבר, שנדמה כי אצה לו הדרך לגמור עם העניין אחת ולתמיד. שני חיילים חמושים ניצבו על משמרתם לבדם בבית העלמין האזרחי הגדול, האחד למראשותיה והאחר למרגלותיה של תלולית העפר הקטנה. אנשים אחדים בלבוש אזרחי הצטנפו מאחורי גדר חיה, במרחק כארבעים פסיעות משם, אורבים בחשכה.

     

    • "היורש", איסמעיל קדארה, מצרפתית: חגית בת עדה, סדרת נובלה, הוצאת כתר, 204 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    "היורש"
    עטיפת הספר
    צילום: ודים מיכיילוב
    קדארה. מסמכים עטויים אבק
    צילום: ודים מיכיילוב
    לאתר ההטבות
    מומלצים