סליחה??? רק לי מותר לצחוק על עצמי!
אם אנחנו מחפשים בני זוג עם חוש הומור, למה אנחנו לפעמים מגיבים כל כך קשה למילים הומוריסטיות/ציניות הבאות מפי בני המין השני? אני מניחה שניתן להאשים את "מלחמת המינים"
אם נדרש להכין "רשימת על" לרשימת המכולת של גברים ונשים מבני המין השני, אחת התכונות שיופיעו בשתי הרשימות כאחת תהיה חוש הומור. גברים ונשים אוהבים לצחוק ולהצחיק. אוהבים אנשים שאוהבים לצחוק ולהצחיק. הומור, על כל הווריאציות שלו, הוא סם החיים. אין דבר יפה יותר מצחוק המלווה בחיוך מאוזן לאוזן, לא משנה של מי. אדם צוחק הוא אדם קורן ומזמין. כולנו אוהבים להיות בחברת אנשים שמחים וצוחקים.
לגבי הציניות מסבירה דורון: "ציניות היא מנגנון הגנה. היא משמשת אנשים אינטליגנטים וחריפים כמעין חליפת מגן קוצנית, מאחוריה הם יכולים להסתתר. בדרך כלל, מתחת למעטה המחוספס והדוקרני מסתתרת נפש מאוד עדינה ופגיעה. ההומור הציני, המרחיק, הוא מין פטנט שעוזר לאנשים האלה לא להיפגע, אם כי בדרך הם משלמים עליו מחירים לא פשוטים (וגם הקרובים אליהם משלמים)".
אם אנחנו מעריכים ומחפשים בני זוג עם חוש הומור, למה אנחנו לפעמים מגיבים כל כך קשה למילים הומוריסטיות/ציניות הבאות מפי בני המין השני? אני מניחה שניתן להאשים בצורה חלקית או מלאה את "מלחמת המינים".
הקווים ברורים, העונש על חצייתם ברור גם הוא
במלחמה הזו, איש לא נשאל באיזה צד הוא רוצה להיות, הכל נקבע מראש מהרגע שהודיעו בשמחה להורינו "מזל טוב יש לכם בן/בת". הקווים ברורים, העונש על חצייתם ברור גם הוא: מי שעובר את הקו, בוחר לצאת מהקבוצה-האם, ובכך הוא חושף את עצמו למטחי היריות של בני מינו. זה מזכיר לי לפעמים את משחק הילדים "טלפון שבור" - מתחיל ממשהו אחד מסתיים במשהו אחר לחלוטין ואיש אינו יודע באמת לומר איך זה קרה, איפה ולמה.
קל לנו לשכוח שבסופו של דבר, הצד מנגד, הקבוצה היריבה כביכול, היא זו שאנחנו רוצים, ברוב המקרים, להתכרבל איתה במיטה. במלחמה, כמו במלחמה, לא לוקחים שבויים. הכל תקף, העיקר שידך ויד קבוצתך תצא על העליונה. אם העזת להסכים או לעודד את הקבוצה השניה - דינך כדין בוגד.
הרבה מאוד טורים בסגנון של "רשימת מכולת", "כך תזהה", "עשי ואל תעשי" נכתבו כאן ועוד ייכתבו, מן הסתם. בכולם קיים מבט ציני ומשעשע, עם גרעין חזק של אמת על עולם היחסים, עם הבדל אחד קטן: פעם זה מנקודת מבט גברית, ופעם זה מנקודת מבט נשית. כשמסתכלים על התגובות לטורים האלה, אפשר בקלות לזהות את מין הכותב. פעם אחת הגברים נקרעים מצחוק, מתבלים בסיפורים אישיים לחזק את הנאמר והנשים עסוקות בלהוציא גיצים מבין האצבעות ולהדליק שריפות. פעם אחת זה בדיוק להפך.
אם קוראים את הטורים "הנגדיים" ברצף, אי אפשר שלא לשים לב שבהרבה מן המקרים נאמר אותו הדבר בדיוק, עם הבדל אחד: הגבר דיבר על נשים, האשה דיברה על גברים. האם העולם יגיע לקיצו אם שני המינים יסכימו? האם זה כה בלתי נתפס ששני המינים, שנלחמים זה בזה עד זוב דם וירטואלי, חולקים אותן מחשבות בנושאים מסוימים? איזה אסון גדול יתרחש אם יסתבר שמה שנשים לא אוהבות, גם גברים לא אוהבים, ולהפך?
אומרים שהאמת קשה לעיכול, לכן נעשה כל שביכולתנו לעוות אותה ולהמתיק את הגלולה המרה. האם באמת הנשים הן כאלו מושלמות שרק הגברים הורסים את השלמות הזאת? האם הגברים כאלו מדהימים שרק הנשים מקלקלות להם?
אילו היינו לוקחים את המילים הכתובות ומעבירים אותן לערב עם החבר'ה, היה ברור לכל הנוכחים שמדובר בהומור, שמושתת על סוג של אמת סובייקטיבית לגמרי. קל לנו כל כך לשכוח את הצד ההומוריסטי של חיינו כשקוראים כתבות וטורים. הרי זה ברור שאיש לא חי על פי רשימות, אבל עדיין משהו בתוכנו מאמין שהמילה הכתובה "נאמרת" ברצינות תהומית, אם זה בא מפי המין השני.
יעל דורון: "זה מרגיש יותר כמו שמחה לאיד"
למה קשה לנו כל כך לצחוק? שאלתי את הפסיכולוגית יעל דורון. בנושא הזה של מלחמת המינים, היא מוצאת שלא מדובר על צחוק "בריא". זה מרגיש יותר כמו שמחה לאיד, זו שמחה "רעה". "חשבתי על ההבדל בין לצחוק עם מישהו לבין לצחוק על מישהו - פעולה שבצידה השפלה ועלבון לצד השני, מאחר שהיא תמיד מושתתת על היררכיה - יש את הגבוה והוא הצוחק ויש את הנמוך, שעליו צוחקים. זה אף פעם לא ממקום שוויוני של 'גובה העיניים'", היא אומרת.
עוד מבט:
בלי ציניות: דרושה תסריטאית שותפה
אוהד שטראוס
נרשמתי לאתר היכרויות, לא כי מישהו הפחיד אותי שאני עומד להיות עוד עלה יבש בדרכו אל מרזבי האנושות, אלא כדי לחיות את עצמי, ועדיף עם מישהי שחושבת ש"עצמי" לא כזה נורא. להראות למטריית הציניות המגוננת שקיץ האנושיות הפשוטה כבר כאן. ואז פגשתי אותה. אני בטוח שהיא אחלה בחורה, אבל היא מסתובבת עם מטריה, כשאצלי כבר קיץ
לדברי יעל דורון, בטיפולים זוגיים היא מוצאת את עצמה הרבה פעמים מסבירה לאחד מהצדדים שהוא לא יכול להגיד דברים נוראיים על משפחת הצד השני. "'אבל היא אומרת דברים הרבה יותר איומים עליהם, והם המשפחה שלה', יגידו לי. וזה בדיוק העניין. לאדם כזה אגיד – 'מה שמותר לה להגיד על אמא שלה, לך אסור אף פעם'. כולנו רגישים מאוד למה שאומרים עלינו אחרים, וגם אם עוטפים את זה בהומור מושחז ובניסוחים מפולפלים - לא נעלמת מאיתנו הכוונה המקורית, כמו שאנחנו לעיתים מבינים אותה - לתפוס טרמפ על חשבוננו".
מצד אחד, אלה רק מילים, שמבטאות דעות שונות, של אנשים שונים. לכל אחד יש הזכות לחשוב מה שהוא רוצה, לפעול ולחיות בהתאם לכך, זו לא סיבה לפסול אותו ואת מינו. אדם מייצג רק את עצמו, לא מעבר לכך, לא משנה כיצד המילים מנוסחות. אם נניח לרגע בצד את השם, שמסגיר את המין, נופתע עד כמה יש אמת והרבה חומר למחשבה במילים האלה. אם לא מצאנו אמת או חומר למחשבה, צריך לשקול את האפשרות שהמילים נכתבו כתרגיל לשרירי הפה – מותר גם לצחוק לפעמים. רובנו אף יאמר, שזו חובה – כי זה הרי מה שאנחנו מחפשים בבן/בת הזוג שלנו.
מצד שני, הגבול הדק בין "לצחוק עם" לבין "לצחוק על" מיטשטש, בין האמת שלנו לבין הפגיעות שלנו, בין הרצון להצחיק ולעורר מחשבה לבין הרצון לפגוע. אומרים שבכל צחוק יש טיפת אמת. אולי אנחנו קצת מגזימים לפעמים עם המינון.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
