בחזרה אליך, גדי

ראשית, ברצוני להתחיל במספר הבהרות:

1. זו לא באמת ביקורת טלוויזיה, זה מה שאני מעדיף לקרוא לו התרשמות משלושה פרקים ראשונים של טלנובלה חדשה.

2. אינני מומחה לטלנובלות. מימיי לא ראיתי ולו פרק אחד שלם מהז'אנר. במערכות שמשדרות חדשות לעומת זאת, אני דווקא די מתמצא (הרזומה יחולק לקוראים בנפרד על פי בקשה).

3. אני מה זה מודע לכך שהביטוי: "החיים הם הטלנובלה הכי פרועה" הוא לא קלישאה, נהפוך הוא, אפילו בגדר מציאות צרופה. חכו, או דלגו ישר לסוף, ותיווכחו לבד.

אכריז כבר כעת - הופתעתי מ"חשופים", ועוד לטובה. אתם יודעים מה, אפילו נהניתי. תגידו שזה בגלל שרכילות ממקום העבודה תמיד יותר מעניינת? אולי. נכון, נדרש לי פרק זמן של כמה שניות להכנה ולהפנמה שלא מדובר במתמודד דרמטי על האוסקר אלא במוצר בידורי שאינו מבוסס על משאבי ענק ושאינו מחייב להביא אל קרבת המרקע את הראש קומפלט, כולל המוח.

"חשופים". דמיון רב למציאות (צילום: עידו לביא)

אבל אז, אחרי כל ההכנות הנפשיות, שקעתי בנחת בסיפור התככים החדשותי הקולח, ומצאתי בו יותר תחכום מהמצופה ופה ושם אפילו הומור חביב. מי שהגו ומי שכתבו את "חשופים" בהחלט מכירים מערכת חדשות טלוויזיונית.

האנשים האלה מודעים לחלק המואר וגם לזה האפל והיצרי של הדמויות השונות שמרכיבות מערכות כאלה - לפני ומאחורי המצלמות, כמו גם לפסיפס האנושי העומד מאחורי העבודה המאומצת, חסרת הפשרות, המורכבת כל כך, המאופקת, הרצינית והמתפלשת יומיום בעצב, כאבים ופחדים, בדרך כלל של אחרים.

העלילה מוקצנת כמובן, והרי בשביל זה התכנסנו מול המסך. עם זאת, בכל הנוגע לתככים וליצרים, תשמחו לשמוע שהרוב קיים גם במציאות, אם כי עצור ומאופק בהרבה. הרוב, לא הכול כן? נניח זוג מגישים נשוי? לא סביר. הסימביוזה הטעונה של המציאות לא ממש מאפשרת סיטואציה כזאת.

רומן חטוף? סטוץ קצר? ובכן, זה אולי כן. אבל בנוגע ליתר העלילה, לפחות כך עולה משלושת הפרקים הראשונים שראיתי, הטיפוסים ברובם, פחות או יותר קיימים גם במציאות של מערכת החדשות הטלוויזיונית שלנו. למרביתם כמובן, הצמדתי שמות אמיתיים תוך כדי צפייה. לעורכת הכלבה, למגיש האנטיפת (לא, זה לא אני) ואפילו לכתבת הספורט השכבנית (לא, זה לא ציון נאנוס).

לעלילה המסתמנת יש דמיון רב למציאות בכל הקשור לאינטראקציות, שלא לומר אינטריגות, בין הדמויות וסביבתן. אבל הדמיון מסתיים בשלב כלשהו. למשל כאשר, כך אני מבין לפחות, יתחילו לצוץ גוויות במערכת. שנאמר, גם אצל עמיתיי, אנשי החדשות האסרטיביים, יש חלומות שאינם מתגשמים.

לא מצאתי בפרקים הראשונים בכל אופן, את הלחץ המעיק, הנפשי וזה של לוחות הזמנים, שמאפיין מערכת חדשות כזו. הדמויות מאד רגועות יחסית למציאות. אולי זה יגיע בהמשך, ואולי אין בכך צורך. אחרי הכול באנו לראות סיפור ולהירגע קצת, בלי לצלול עמוק מדי.

מכיוון שכאמור, אינני מבקר טלוויזיה מן המניין, לא יחולקו הפעם ציונים לשחקנים.

את זה אשאיר למבקרים ה"מקצוענים". נסתפק בזה שאף אחד מאלה שכיכבו בפרקים שראיתי לא צרב את עיניי, שרואות לא מעט טלוויזיה. להיפך, השחקנים רובם ככולם שוחים היטב בביצת הטלנובלות. בעצם, יש כמה שכבר מתבלטות לטובה. צופית גרנט ויעל בר זוהר - צעד אחד קדימה.

ולעניין הטלנובלה של החיים שהתחייבתי עליו עוד בפתיחה, קבלו סיפור אמיתי. בעודי בוחן את הקרדיטים של שמות יוצרי הסדרה, אני מגלה את שמה של האחיינית שלי, שלמעשה איני מכיר. אישה שהיא בתה של אחות שלא ראיתי כבר עשרות שנים, בנסיבות שהתגלגלו ללא קשר אליי.

מבולבלים? גם אנחנו. השמות שמורים במערכת כמובן, נחשוף רק שהעלילה המשפחתית הסוחפת מתרחשת בארצנו והיא בנאלית להחריד. "חשופים" עם זאת, היא סוגה-עילית לעומתה.