שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: אור אלתרמן
    אקסטרים ברוטאלי
    הלהקות "סיק אוב איט אול" ו"אוביצ'וארי" מגיעות להופעות בישראל. בראיון ל-ynet הן מספידות את הקהילות מתוכן צמחו, אבל סקרניות לפגוש את הסצינה המקומית

    זה התחיל באמצע שנות השמונים. במדינות רבות בארצות הברית החלו סצנות הרוק הכבד להתעצם, כשלכל עיר ומדינה נוצר ייחוד משלה. בניו-יורק גדלה סצנת ההארדקור והפכה לקהילה של ממש, כשבתוכה החברים בלהקת "סיק אוב איט אול" (Sick Of It All). כמה שעות טיסה משם, בפלורידה החמה, צמחה להקה כמו "אוביצ'וארי" (Obituary) שלימים נחשבה לחלוצה בתחומה ולאחת מלהקות הדת' מטאל הראשונות.

     

    עכשיו מגיעות לישראל שתי הלהקות הכבדות האלה, שכבר הספיקו להשפיע על דור חדש של מוזיקאים, ושתיהן יופיעו במסגרת סדרת ההופעות הכבדות בארץ הקודש של "Anthem Productions". ארבעת הקשוחים מפלורידה ינחתו במועדון התיאטרון ביפו ביום שישי הקרוב (6.6), יחד עם הנציגים שלנו, "סיילם", שישיקו די.וי.די חדש. ארבעת המשיגענס מניו-יורק ינגנו חזק בבארבי בתל-אביב ב-17 ביוני ולמחרת בסיטי הול שבחיפה.


    ראו איך הכל נהרס. "סיק אוב איט אול"

     

    לא משנה איך בסופו של דבר ירגישו שתי הלהקות על הבמה בישראל, הן קודם כל ינסו להיבלע לזמן קצר בתוך הסצנה ולספוג את התחושה בקהל, ממעריצי הדת'-מטאל הכבדים ועד לקהל ההארדקור והפאנק. במהלך השנים נוהגת כל להקה  לספוג את הסצנה בכל מדינה בה היא מבקרת. פרנק ווטקינס, בסיסט להקת "אוביצ'וארי", גם החליט בעקבות כך להתחיל לנהל להקות צעירות ו"להכין אותם לתעשייה, שעלולה להתגלות כממש לא נעימה".

     

    "יש כמה מדינות שאתה יכול להסתכל עליהן מרחוק ולא באמת לדעת מה קורה שם", מספר ווטקינס, "אבל כשאתה מסתובב ממקום למקום לאורך זמן, אתה לומד שבכל מקום אליו תגיע, תמצא גם סצנת מטאל. יש מקומות שאפשר להרגיש אותה יותר ויש מקומות שפחות, אבל היא תמיד שם. עכשיו אני כמובן סקרן לגבי הסצנה בישראל. תמיד רצינו לנגן ולבקר בה. הציעו לנו לבוא לפני כעשר שנים ובסופו של דבר זה לא יצא. נורא התאכזבנו, ומוזר שעברו עשר שנים עד שהזמינו אותנו שוב. אבל עכשיו זה קורה ואנחנו ממש מתרגשים".

     

    גם ארמנד מג'ידי, מתופף להקת "סיק אוב איט אול", יודע לזהות סצנה תוססת כשהוא נתקל בה, אבל לצערו הרב, גם הוא ראה הרבה מהן מתרסקות. "בארגנטינה זה היה הכי בולט", הוא נזכר. "כשהופענו שם בפעם הראשונה, הקהילה היתה ממש מאוחדת, כולם הסתדרו אחד עם השני והרגשנו שהסצנה חזקה. אחרי שנה אחת בלבד, חזרנו לשם ופתאום כולם רבו אחד עם השני, להקות נלחמו אחת בשניה והיה כל כך עצוב לראות את הסצנה נהרסת. אנחנו רואים עליות ומורדות כאלה כל הזמן ואני רק יכול לקוות שלא ניתקל במשהו כזה בישראל".


    ממש מתרגשים להגיע לישראל. "אוביצ'וארי"

     

    הנושא בוער בעצמותיו של מג'ידי, הן בגלל שהקהילה שלו, למרבה הצער, התמוטטה וגם הלהקה שלו איבדה את מקומה שם. מג'ידי נזכר בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים בניו-יורק: "פתאום החלה אלימות רבה וזה היה ממש מצער", הוא אומר. "היתה תחושה שהאלמנט הגנגסטרי של הראפ באותה התקופה חדר גם לסצנת ההארדקור והפאנק וזה הרס אותה. פתאום הרבה מועדונים סגרו את שעריהם בפני להקות, כי האלימות געשה ולפעמים אנשים הוכו למוות".

     

    מה היה כל כך מיוחד בניו-יורק?

     

    "כל אחד נכנס לתעשיית המוזיקה מסיבות שונות. אנחנו לא נכנסנו כדי להפוך למפורסמים או לחלק חתימות. בשבילנו זה היה משהו חשוב וגדול להיות חלק מהקהילה שבניו-יורק. נמשכנו להארדקור כי זו הייתה המוזיקה שאיתה הצלחנו להביע את עצמנו בצורה הטובה ביותר. בסופו של דבר, יצרנו קשרים וגילינו חברים חדשים, שנמשכו לחיים ולמוזיקה הקיצונית הזו. זו הייתה קהילה של ממש והיא היתה חשובה יותר מההופעות. למזלנו, העיסוק שלנו בקהילה גם הפך לקריירה. הצלחנו להישאר ביחד במהלך השנים, הרווחנו הרבה מעריצים וזה מה ששמר עלינו".

     

    בין אם מג'ידי קיווה לכך או לא, "סיק אוב איט אול" הפכה לאחת הלהקות המשפיעות והמוערכות בתחום. לפני שנה היא אפילו זכתה לאלבום מחווה בהשתתפות להקות הארדקור, פאנק ומטאל רבות. "אני לא מאלה שממש מתלהבים מהמחוות האלו", הוא אומר, "אבל אני כל כך מעריך את זה כשזה מגיע ממקום אמיתי, מהלב. זה נותן תוקף לקריירה שלי, מאשר לי את הבחירות שעשיתי בחיי וזה מאוד נוגע ללב".

     

    "אוביצ'וארי" זוכה גם היא להרבה יותר סופרלטיבים מפוארים ומוכתרת כאחת הממציאות של מוזיקת הדת' מטאל ואחת השורדות שהצליחה לייצר את המוזיקה שהיא מאמינה בה שוב ושוב בצורה הטובה

     ביותר. "זו חוויה סוריאליסטית, כשמישהו ניגש אליי ומספר שהלהקה שלי השפיעה עליו ושינתה אותו", מתוודה ווטקינס. "אני עדיין מרגיש ככה לגבי הלהקות שגדלתי עליהן כמו בלאק סאבאת'.

     

    "זה ממש מוזר. כשאני מביט אחורה ורואה את כל הזמן שעבר, אני מרגיש שתמיד נשארנו אמיתיים עם עצמנו. תמיד דבקנו במה שאנחנו מאמינים בו ובמה שאנחנו אוהבים. אנחנו לא עוקבים אחרי טרנדים, לא עוקבים אחרי השוק ולמזלנו, אנחנו מצליחים לעשות את מה שאנחנו רוצים".

     

    ומה מתכננות שתי המכונות בשבילכם על הבמה? "אקסטרים ברוטאלי", מסכם ווטקינס, "אנחנו זורמים היום בצורה מושלמת וההתרגשות על הבמה גדולה. אני חושב שבסיבוב ההופעות האחרון, כל חמישים ההופעות האחרונות היו הטובות ביותר בחיינו: אנחנו רגועים, כולנו באותו הקצב, אין לנו תגובות שליליות אחד לשני וכולם רק מחכים לרגע שנעלה וננגן. ממש חשוב לי שהקהל ישמע אותנו בצורה הזו".

     

    "אנחנו תמיד נותנים מאה אחוז, לא חשוב מה אנחנו מרגישים באותו הרגע ומי עומד לפנינו", אומר מצידו מג'ידי, "הרבה אנשים חושבים שהחברים ב'סיק אוב איט אול' קצת משוגעים, כי אנחנו מנגנים עם תשוקה שחסרה להרבה להקות אחרות. להקות רבות נמצאות מאוד בשליטה על הבמה. אנחנו, מצד שני, דופקים על הכלים פי שתיים יותר חזק ממה שאנחנו אמורים, אנחנו לא ממש מנגנים עליהם, אלא תוקפים אותם וזה בולט יותר מהכל.

     

    "הרבה אנשים חושבים שאנחנו קצת משוגעים כי אנחנו מנגנים עם סוג של תשוקה שלהרבה להקות אין, הרבה להקות הם מאוד בשליטה על כל מה שהם עושים. אבל אנחנו בדרך כלל דופקים על הכלים חזק פי שתיים ממה שאנחנו אמורים, אנחנו לא ממש מנגנים על הכלים, אנחנו די תוקפים אותם, וזה בולט יותר מכל".

     

    הקהל של "סיק אוב איט אול" יספר לכם שאפשר להבין את הלהקה באמת רק אחרי הופעה שלמה שלה. כך קלט גם באז אוסבורן, מנהיג להקת "המלווינס" שביקרה אותנו בשנה שעברה. אוסבורן ניגש למג'ידי אחרי שנכח בהופעה של הלהקה ואמר שפתאום הכל ברור לו. "אם יש לך בימינו הופעה מעניינת וזה מה שהולך לפניך, אז גם יש לך קריירה", אומר מג'ידי, "כי דיסקים היום כבר אי אפשר למכור". 

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    לאתר ההטבות
    מומלצים