המדינה ואני

א. מבוא תחת אזהרה:

הבה נתבונן בגרוטאה. מיד רואים כי המדובר באדם ישן, אדם נוטף שומן, עטוף בעור הגולש כלפי העפר שבו יסיים את חייו. כל ניסיון למצוא ולו פיסה אחת של יופי, אשר ליווה אותו ואת סיבת נוכחותו בכל אמצעי התקשורת, כל ניסיון שכזה נועד להיכשל כפי שהוא נכשל בכל פעם שניסה לחרוג מיופיו. אם על ידי ניסיונות לכתוב שירה ולפרסמה על חשבונו בהוצאת "עקד", שהשכילה להדפיס את "כאביו" על דפים מנייר גס וחום שנועד לאריזת רהיטים. או ניסיונו העצוב להצחיק באמצעות פזמונים שהרקידו את השד העדתי על מיתרי קולה האגדי של עופרה חזה הי"ד שאולצה לטעון בשמו "אני פרחה".

גם כשניסה כוחו בכתיבת הסרטים "גבעת חלפון", "שלאגר", "הקרב על הוועד" ו"החיים על פי אגפא" (בשחור-לבן, הזול שבצבעים) - כבר היה ניכר שהצבר המיתולוגי שהלך בשדות, יפה ובלוריתי, החל בהליכה אל שדות הקנביס ומטעי הקוקה, ומשם לכרוניקה של נרקומן ההולך שלוותה.

• הסיפור המלא - רק בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות"