הכלכלה החופשית מוטחת בפרצופם של חסידיה

מאז תחילת המשבר הפיננסי נדם קולם של חסידי הכלכלה החופשית. העיתונות הכלכלית בישראל, השופר הגדול של הכלכלה החופשית-מהתערבות-ממשלתית, הפכה לפתע לתומכת נלהבת של אותה התערבות.

מדי יום נשמעים עוד ועוד קולות הקוראים לממשלה להתערב. זאת כדי לאפשר את הזרמת כספו של הציבור כסובסידיה לבעלי ההון, וכדי להציל את הבנקים מהתמוטטות, את התעשייה מהפסדים ואת הכלכלה מהחופש.

לאחר שנים של חגיגות ספקולנטים, של הערמת הז'יטונים של הפנסיה ושל שאר צורות החיסכון על שולחן הרולטה של הבורסה, של גריפת רווחים בלתי מבוקרת בשם הכלכלה החופשית בידי מנהלי ובעלי חברות, נקראת המדינה שוב להתערב בעולם הכלכלה.

הכלכלה הניאו ליברלית, עטופה בניירות צבעוניים, שווקה בידי הכלכלנים הפוסט מודרניסטים כדברי אלוהים חיים, כתורת אמת חקוקה בסלע. ההבטחה להתעשרות ללא עבודה, לכסף שעובד בשביל בעליו ולהורדת נטל הסולידריות החברתית קרצו למעמד הבינוני. חגיגת פולחן הבורסה על אורגני האורות המרצדים של מספרים מתנפחים היפנטו אותם וגרמו להם לשלוף חסכונות מתחת לבלטות ולהמיר את המוסר הזעיר בורגני לחיסכון - באורגיה פרועה של צרכנות והימורים על מניות.

היום נפקחות העיניים וכאב משתק מפלח את התודעה, כמו בבוקר אחרי ליל שתייה. הבועות מתנפצות למול מחיר השוק החופשי, שבו שרלטנים הפריחו בועות ספקולנטיות, מנהלי קרנות וסוכנים גבו עמלות מנופחות מקרנות מצטמקות, ביורוקרטיה של כלכלנים ורואי חשבון התקיימה מחיסול החסכונות הסולידיים של המעמד הבינוני והימורים על פנסיות השכירים. ספינת הכלכלה החופשית טובעת, הכסף נבלע בכיסיהם של מאחזי העיניים וכעת מופנות הציפיות למדינה המבוזה שתתערב בכלכלה.

כמובן שהממשלה אמורה להתערב באמצעות תרומה, לגלות נדיבות ולהציל את השוק מהחופש שלו, אבל בתנאי שהיא תייצב את מגרש ההימורים ולא תשתתף בו או תכפה על שחקניו ביקורת.

הממשלות אמורות להזרים את כספו של הציבור לשוק ללא תמורה. הן אמורות להציל בנקים מהתמוטטות בלי לקבל בהם שליטה. חסידי הכלכלה החופשית רוצים שהממשלה תעמיד להם אשראי לקראת חגיגות הבועה הבאה אבל ללא מעורבות ממשלתית ורגולציה. הם רוצים שהציבור יממן את המשך צבירת ההון של ספקולנטים, את המשך הקרבת חסכונות הציבור למולך של הסגידה לבורסה. כמו תעשיין פולני אנטישמי ברומאן של האחים זינגר, חסידי השוק החופשי מוכנים לקחת את כספו של היהודי (המדינה) בתנאי שזה יושיט להם את פתק האשראי בהכנעה ויעלם מבלי להתערב בענייני הפריץ.

הכלכלה החופשית נכשלה וכעת קברניטיה אינם מתביישים לבוא למדינה בדרישות. התעשיינים לדוגמא, מאיימים לפטר 50,000 עובדים אם הממשלה לא תתערב לטובתם בשל התחזקות השקל. בשנים שהשקל היה חלש והם גרפו רווחים מיצוא, הם לא התנדבו לשלם יותר מיסים והם לא טרחו לקחת דיבידנדים קטנים יותר ולחסוך יותר לימי רעה, הם גם לא טרחו לבטח את עצמם כנגד ירידת שערים כי עדיף דיבידנד שמן לבעלים כשיש, ולדרוש מהממשלה כשאין.

למה בעצם אנחנו צריכים את בעלי המפעלים? אחרי המשבר הכלכלי בארגנטינה החלו להפעיל את המפעלים פושטי הרגל כקואופרטיבים, בלי הנהלות עם משכורות מנופחות, בלי דיבידנדים מטורפים לבעלים, בלי לאיים בפיטורי עובדים בכל פעם שאי אפשר לחלוב את העסק עד הטיפה האחרונה.

המדינה צריכה להתערב בכלכלה, אבל המדינה לא אמורה לספק אשראי שלא יוחזר למימון תאוות הבצע של בעלי ההון. מי שלא מוכן לשלם מסים, שלא ידרוש סבסוד. מי שלא רוצה מעורבות של המדינה כשכיסיו מתנפחים, שלא יבוא בדרישות בימי רעה. המדינה אמורה להתערב בשוק, לנווט אותו לטובת האזרחים ולשמור עליו מפני שרלטנים, בדיוק באופן המנוגד לזה שהכלכלה הניאו ליברלית, פושטת הרגל, מקדשת.

גלעד נתן, דוקטורנט להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית