חומת ה"יזכור"

חג השבועות שחלף העלה לסדר היום נושאים חשובים והרי גורל ממש - סוגיית הגיור שמסרבת (ובצדק) לרדת מהכותרות, תנועת "הרוחניות המתחדשת" אשר בחסותה מתקיימים תיקוני שבועות תחת כל עץ רענן, ועוד. אולי לבושתי, לי הוא הציף לראשונה, נושא אחר - אולי קטן, אולי שולי, אבל בכל זאת רלבנטי לאי אילו אנשים...

בעודי נמחצת בבית הכנסת - מצד אחד על ידי דלת עזרת הנשים, ומן הצד השני על ידי נחשול אנושי אדיר, שני רק לגל אוהדי כדורגל המנסים לפרוץ למגרש אחרי זכייה באליפות, עברתי חוויה – איך אומרים אצלנו? “מורכבת". ולמען ההבהרה - הזמן הוא זמן ה"יזכור", אותו שטח הפקר בין קריאת התורה למוסף, ספק תפילה - ספק הפסקה, שבו כל הנשים הזקנות שהיו מגיעות שלוש פעמים בשנה בלבד לבית הכנסת היו גוערות בנו, הילדים, לצאת מייד החוצה, כי לנו יש הורים, כאילו אם נשאר בתוך בית הכנסת בזמן שנאמר ה"יזכור", מי יודע מה יקרה להם חס ושלום...

ובאמת, עד לאחרונה היה קו מאד ברור בין מי שעבורו הדקות הללו הן מן המשמעותיות והמרגשות ביותר בתפילה כולה, ובין מי שעבורו המדובר בסוג של שיעור חופשי, הזדמנות להשלים את התפילה מהבוקר, או להבדיל, להתעדכן בשערי הבורסה (כי מישהו בבית הכנסת תמיד יודע...) או ברכילויות האחרונות. עד השנים האחרונות, ההורים היו נשארים בפנים, וה"צעירים" היו יוצאים החוצה (וחלקם גם היו שוכחים לחזור עד "אין כאלהינו”...) נטולי דאגות ו/או רגישויות. נכון, היו את המשפחות בעלות תוחלת החיים המופלאה שבהן גם הסבתא עוד היתה יוצאת החוצה עם הצעירים, והיו את המקרים הטרגיים של מוות בגיל צעיר, אבל זה היה פחות או יותר הכלל. ולכן בחוץ, היה תמיד מן סבבה כזה...

ועל הרקע הזה, מצאתי את עצמי בחג שבועות האחרון, נמחצת, כאמור, על דלת עזרת הנשים, ממש על קו התפר. הפנים היו אל תוך עזרת הנשים, שם יכולתי לראות חלק גדול (גדול מדי, לצערי ) מחברותי לקהילה, יהא גילן אשר יהא, בכתפיים שמוטות ורועדות, מליטות פניהן בתוך המחזור, מעלות את זכר הוריהן שאינם. בה בעת, הגב היה אל המפגש החברתי שהתקיים מחוץ לאולם בית הכנסת, במהלכו שמעתי שיחות ערות ביותר על עוגת הגבינה המנצחת שהיתה אתמול בתפריט, או על השמלות הלבנות של הילדות, שעל אף שהן מתלכלכות נורא, דווקא אותן הכי קל לנקות.

מעולם לא נראתה החלוקה בין אבל ליום טוב, בין חושך לאור, ברורה, חדה וכואבת כל כך. ואולי מיותר לציין את זה, ואולי בחוסר רגישותי עד היום לא ממש שמתי לב, אבל האבל והחושך לא היו מנת חלקן רק של הצעירות שבחבורה. הורה זה הורה, ולא משנה לפני כמה שנים הוא נפטר, באיזה גיל ובאילו נסיבות, כנראה שהעלאת זכרו בעיצומו של חג היא אירוע קשה, אולי קשה מנשוא. ולכן, לא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי, והרגשתי מבוכה רבה מן הסיטואציה הלא מכובדת שנוצרה, לנגד עיני ממש.

אי הנעימות עברה תוך מספר דקות, כאשר כמו על פי סימן מוסכם מראש הדלת נפתחה, כולם נהרו חזרה פנימה, התפילה המשיכה כאילו כלום, ורק העיניים הנפוחות והלחות עוד נותרו כסימן למה שהיה.

אז אולי כך זה נעשה כבר שנים וזו המסורת, ואולי השנה נעשיתי יותר רגישה בגלל נסיבות שונות שהתרחשו לאחרונה, אבל אולי בכל זאת צריך איזושהי רביזיה. אולי במקום לנטוש את חברי הקהילה האבלים לבד עם כאבם, נוכל אנו, בני המזל שחוגגים עם הוריהם את החגים והשמחות, להישאר בתוך בית הכנסת בזמן ה"יזכור", ולתת כתף תומכת, ליטוף קל או אפילו רק מבט אמפתי לבני הקהילה שלנו שלא זהו גורלם.

אז ב"יזכור" הבא אני נשארת בפנים, ובמקום לפחד מה"עין הרע" של הזקנות מהעבר, תהא זו סגולה לאריכות ימים להורי ולבני משפחתי האהובים.