ראיתי נער מכה את אימו ואיש לא עשה דבר
כתבת "לאשה" אסנת עופר חזתה באלימות של נער כלפי אימו ובאדישות של כל הצופים באירוע. האדישות, היא מזהירה, הורגת
הם עמדו לידי בתור במשרד הפנים, מתווכחים בשקט ובלהט, אמא ונער מתבגר כבן 15. ההתנהגות שלהם והשפה בה דיברו משכו מיד את תשומת לבי. עקבתי אחריהם כשעברו לצידו השני של האולם, עדיין בעיצומו של הויכוח. לפתע, בלי התראה מוקדמת, הרים הבן את ידו והחטיף לאימו סטירה אדירה. מזועזעת, הבחנתי בתגובתה הרפה של האם: היא פשוט עברה לספסל אחר, והיה ברור שהאירוע הזה אינו חריג בשגרת חייה.
חלפו כמה דקות, טרם הספקתי להתאושש, והבן כבר הטיח באימו מנה נוספת. היא השפילה זעקה אילמת לרצפה, אספה את חפציה והתקדמה בכבדות לעברי, דומעת ומזיעה, כשהבן שוב דולק בעקבותיה. בלי שהתכוונתי מצאתי את עצמי חוצצת בין הבריון לבין אימו. הזעקתי את השומר. "הבן שלה מרביץ לה", התנדבה מישהי לפרש את העלילה הסבוכה באדישות. אני לא יודעת מה הטריף אותי יותר: הקלות הבלתי נסבלת שבה אדם מרים יד לפגוע באחר, או שוויון נפשם של עשרות הנוכחים במקום. והוא אפילו לא ניסה להסתיר את מעשיו.
את הסצנה שחוללתי שם יזכרו זקני משרד הפנים עד סוף חייהם. "למה אתה מרביץ לה?" שאגתי. "כי היא מעצבנת", הגיע התשובה המקוממת. כל הפעמונים התחילו לצלצל בראשי. "שלא תעז לגעת בה, אתה שומע? תסתכל לי בעיניים. שלא תעז יותר בחיים שלך להרביץ, לא למבוגר ולא לילד, הבנת?", המשכתי לצרוח. כל המבטים הופנו אליי, השומר נאלם ונעלם, והפקידות ניסו להשתיק דווקא אותי. אבל אני לא התכוונתי להרפות מהגברבר, שכבר החל לסגת. עדיין לא ויתרתי: הכרחתי אותו להישיר אלי מבט, המשכתי לנופף מולו באצבע כמו גננת שיצאה מדעתה, הטחתי בו איומים מפורשים לגבי מה שצפוי לו ביום בו יחזור לסורו (משטרה, מאסר עולם עם עבודות פרך, גלות באפגניסטן. כאלה).
אחרי שהמסך ירד וקהל הצופים התפזר רמז לי השומר לגשת אליו לשיחת נזיפה מנומסת ואדיבה. לטענתו, אסור היה לי להרים את הקול. "את לא רואה שהוא"... 'משובש'?". קטעתי אותו. כן, הבחנתי במוזרות. אבל חובתו של כל אדם שפוי ובר דעת להתערב במצבים כאלה, אם ברצונו לחיות בחברה ובתרבות שמגינות על החלש. התעלמות פירושה לגיטימציה לכוחניות ולאלימות, הטחתי נסערת בשומר.
האם היה הנער הזה (ואולי גם אמו) מאותגר נפשית ושכלית, או רק כלכלית ומעמדית? ואם היה, מה זה משנה? אי אפשר להניח לדעות קדומות ולסטיגמות להפחית מעוצמת האירוע. האם רצח של אב כואב פחות משום שבנו הוכרז כלא שפוי? האם ייסורי ילדים שאימם התעללה בהם יקטנו משום שהיא לוקה בשכלה? האם נערה שנאנסה תקבל את חייה בחזרה משום שהתוקף סובל ממצוקה כלכלית?
לא בטוח שהתגובה שלי היתה הולמת, ראויה ונכונה. ברור שמופע האימים שלי לא חילץ ולא יחלץ את המשפחה הזו מהסטטיסטיקה שרשומה על כל קיר אפשרי. גם אין לי מושג אם האלימות המילולית שבה נקטתי, שהיתה נשלטת ומכוונת מטרה, השיגה את מטרתה, כלומר טלטלה את עולמו של הנער האבוד הזה או תרמה לביטחונה העתידי של אמו. רק זאת אני יודעת בוודאות: קצת צרחות עוד לא הרגו אף אחד. ואילו אדישות לקולות הרס וניפוץ, לבכיו של פעוט, לזעקות אשה, לאנחות קשיש – הרגו גם הרגו.
הקליקו כאן כדי לגלות מה מחכה לכם בגיליון השבוע
