פסטיבל אומֶה: נתיב אלוהי בגשם שוטף

פעמים רבות חלפתי בתחנת הרכבת של אומה (OME), בדרכי לטיולים ביערות שמצפון לטוקיו. הנוף הנשקף מהתחנה היה מצד אחד גבעה עטורה בארזים, מקדש גדול ובית קברות סביבו פזורים בתי עץ יפנים מסורתיים, ומצד שני מבני בטון כעורים אותם אפשר לראות כמעט בכל תחנת רכבת בפרברי טוקיו. ההזדמנות לעצור ולרדת בתחנה הגיעה באחד מסופי השבוע של מאי, אז גיליתי שפסטיבל גדול אמור להערך בעיר.

במקרה של גשם, אין ביטולים

בבוקרו של אותו יום נפתחו ארובות השמים, כפי שצפתה התחזית, אולם המארגנים לא הודיעו על ביטול האירוע במקרה של גשם, ולכן הסתקרנתי לראות כיצד יתמודדו עתה עם היום הרטוב ויצאתי לדרך.

מתעלמים מהגשם. החוגגים בצילום קבוצתי (צילומים: ויקי בן ארי)

עגלות המתחרות בפאר וברעש

העגלות הן חלק חשוב בכל פסטיבל שינטו (נתיב אלוהי) והן מסמלות את מקום נחיתת ה"קאמי"- רוח האל. כל עגלה בנויה ממשטח על ארבעה גלגלים ועליה קישוטים רבים, מקדשים קטנים, פנסים, בובות, ופסלים. במרכז העגלה יושבים נגנים המנגנים מוסיקה יפנית מסורתית ולפעמים הם מלווים בהופעה של שחקן לבוש מסכה המייצג את הרוח החביבה על היפנים - השועל הלבן.

כל עגלה נתמכת כספית עי ידי תושבי הרובע, כאשר הרובעים מתחרים זה בזה בפאר וברעש. בבוקרו של יום הפסטיבל נגררת העגלה, רתומה לשני כבלים, על ידי תושבי השכונה (בוגרים וילדים כאחד) שמושכים אותה לאורך הרחובות הראשיים של העיר תוך כדי נגינה, הופעות וזיקוקי דינור. פסגת הפסטיבל היא בסיומו של יום, כאשר כל העגלות מתרכזות ברחבה הראשית וכל להקה מציגה את יכולתה בווליום גבוה לתשואות הקהל.

חלק חשוב בכל פסטיבל שינטו. עגלות מנויילנות

משני צידי הרחוב הראשי הוקמו דוכני אוכל רבים בינהם מבצבצים המבנים המיוחדים שעדיין נותרו מתקופת הקיסר הירוהיטו, בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. רוב המבנים עשויים מעץ בסגנון יפני טיפוסי והצעידה לאורך הרחוב הראשי היתה מעין צלילה להיסטוריה של הקולנוע משנות החמישים ואילך.  עשרות שלטי הפרסום שפארו את החנויות הם פוסטרים לסרטים מערביים ויפנים מצויירים בסגנון של אותה תקופה. ג'ון ויין במבט חודר בפוסטר לסרט "הכרכה", וגם "בוני וקלייד","טרזן" ועוד רבים אחרים מצויירים בצבעים מלאי חיים שמעניקים למקום אווירת רטרו מיוחדת במינה.

ג'ון ויין ביפנית. "הכרכרה"

מוזיאונים של מנגה והיסטוריה

כל הפוסטרים צוירו על על ידי אמן מקומי בשם נובורו קובו (Noboru Kubo), יליד שנת 1941. במשך כל השנים, וגם היום, הוא חובש בנדנה לראשו ונועל סנדלים לרגליו, וממשיך לצייר בצבעים שהוא מייצר בעצמו מצדפות ופחם  על ידי עיסה המופקת מעצמות של חיות. בשנות השישים הוא צייר את כל הפוסטרים לסרטים שהוצגו בעיירה, ובשנות השבעים ,עם סגירתו של בית הקולנוע האחרון חדל לצייר. בשנות התשעים חזר קובו לצייר, לאחר שהשתתף בתערוכת ציורים שעוררה את בעלי העסקים להבין שהפוסטרים מהווים מוקד למשיכת תיירים.

שיעור בסטריאוטיפים

אחרי המוזיאונים, בהמשך הרחוב, עברתי חוויה שבהחלט ערערה את הסטריאוטיפ היפני איתו הגעתי ליפן, סטריאוטיפ שהוזן בעיקר על ידי סרטים מערביים וספרים המנסים להסביר את האניגמה היפנית. סטריאוטיפ זה גורס כי ליפנים יש שנאת  הזרים, או נכון יותר לומר, חשש מזרים הגורם להם להתעלם או להתחמק ממגע. ואכן קרה לא פעם שנכנסתי למסעדה בכפר נידח, שבדרך כלל מנוהל על ידי יפניות קשישות, ושמעתי אנחת צער וויכוחים במטבח לגבי מי יגש ל"זרה".

אולם במקרה הזה הלכתי לאורך הרחוב הראשי ולפתע ראיתי בית יפני שדלתותיו פתוחות לרווחה ובמרכזו, על משטח טטמי, יושבת משפחה רבת משתתפים ואוכלת ארוחת חג תוך כדי צפייה בעוברים ובשבים. סימנתי על רצוני לצלמם וזכיתי לצהלות שמחה, תוך כדי שהם התקרבו זה לזה לצילום. אחר כך הגישו לי כוס סאקה ואף הוזמנתי להצטרף לארוחה החגיגית. היפנית שלי והאנגלית שלהם היתה באותה רמה, ובכל זאת הצלחנו לספר אחד לשני את קורות חיינו.

אוכלים וצופים בעוברים ובשבים. המשפחה "המאמצת"

כל שכן שצעד בתהלוכה הוזמן להצטרף ומיד עודכן על כך ש"היא מישראל", אבל לא בטוח שהם בכלל ידעו היכן זה. הגשם פסק. עזבתי את משפחתי "המאמצת" והתחלתי לחזור לטוקיו, לאורך הרחוב, בין הפוסטרים והמוני החוגגים, מצויידת בתובנות חדשות על יפן והיפנים.