הטובות לעזה: בין פצמ"ר לעירוי
זוהר, מור ובת אל לא הסתפקו בתפקידי מטה. מבחינתן, אם כבר לתרום - אז עד הסוף. כך מצאו את עצמן, לאחר שנה של הכשרה מפרכת, כפראמדיקיות בלב-לבה של הביצה העזתית: "אנחנו חושבות רק איך להציל חיים, לא משנה אם זה חייל או פלסטיני"
מעטים יודעים, אבל בין מאות הלוחמים הלוקחים חלק בפעילות המבצעית ברצועת עזה, ישנן שלוש חיילות. לאחר שנים שבצה"ל אסרו על חיילות להיכנס לתוך גזרות הלחימה, הוחלט לשלב פראמדיקיות עם הלוחמים בחזית, בתנאי שכף רגלן לא תדרך בשטח האויב. הפתרון: זוהר, מור ובת אל, לא יוצאות לרגע מהרכבים המשוריינים שבהן הן נכנסות לעזה.
"בהתחלה הלוחמים לא מבינים מה אנחנו עושות איתם, אבל מהר מאוד נוצר חיבור. בתך הטנק עם קסדה, אפוד קרמי, והרבה חול, אנחנו נראות יותר כמו בנים", הן מספרות.
שקט מאוד היה השבוע ברצועת עזה. הסכם הפסקת האש עצר את הפעילות הצבאית בתוך הרצועה. אפילו קני הטנקים סמוך לנחל עוז, כוסו ביריעות הגנה מפני החול. אבל השקט הזה, כך חשים כולם, לא יישאר לנצח. כשתתחדש האש וישובו הקרבות, יהיו העיניים נשואות ללוחמי גבעתי, גולני והשריון. וביניהם שלוש חיילות, בנות 20, נושאות דרגת סמל והיחידות בצה"ל, לפחות מה"ירוקים", שכבר ביקרו בפאתי חאן יונס, בית חנון ורפיח, גם אם לא ממש דרכו במקום.
לבת אל ממן מקריית מוצקין, המתנדבת מגיל 15 במד"א, היה ברור שגם בצבא תעסוק בהצלת חיים. זוהר ברוש כהן מגבעת אבני ומור אקסלרד מנתניה נתקלו לפני גיוסן בכתבה עיתונאית על פראמדיקית המשרתת במסוק, והחליטו שזה הכיוון שלהם. "ההכשרה ארוכה ולא קלה", הן מספרות, "זה מתחיל בקורס קדם-צבאי שנמשך ארבעה חודשים וכולל בעיקר לימוד עיוני, נמשך בטירונות לרובאי 03, סיפוח לבתי חולים, לימודים מעשיים ולבסוף השלמה צבאית. כל העסק נמשך שנה שלמה".
שלושתן "מורעלות". בסוף הקורס, כשפתחו בפניהן את מגוון התפקידים, רצו ללכת למקום הכי חם - גזרת רצועת עזה. עד לפני כשנתיים, אסר צה"ל על חיילות להיכנס כלל לרצועה. בעיות של סיכון, שילוב ראוי ולוגיסטיקה מורכבת, השאירו את החיילות, גם בתפקידי מפתח - על גבול הרצועה. קצין רפואה ראשי, תת-אלוף ד"ר נחמן אש, דחף לשינוי, וכעת הפראמדיקיות נכנסות לתוך הקרבות, עם הלוחמים, בטנק או ב"אכזרית".
המטרה אחת, להציל חיים, אבל גם בתנאי אחד, הן לא יורדות ולו לרגע מהמשוריין. "הגענו לכאן כי רצינו להיות במקום הכי מעניין, הכי משפיע", אומרת אקסלרד, "בפועל, זאת באמת חוויה שמעטות זוכות לה. אולי מבחוץ הטנק נראה גדול, אבל השטח שאנחנו יושבות בו הוא קטן וצפוף, ועוד עם כל הציוד רפואי". אבל המקום הצפוף, הוא לא האתגר היחיד של הבנות, הם מבלות 24 שעות ולעתים אף יותר עם חבורת חיילים שלא תמיד מבינים את פשר העניין.
"בהתחלה הם די המומים, הם לא מצפים, שלתוך עזה שזה הקו הכי חם, תיכנס גם בת, זה נראה להם מוזר, הם לא מבינים את הצורך, אז צריך להסביר להם". ברוש כהן מציינת שלעיתים גם נדרש תרגול מול החיילים בכל הקשור לתרחישים הצפויים. "איך לתמרן, איך להכניס אלונקה, מה עושים כשמגיע פצוע, צריך להתכונן להכל, אבל בסוף שיתוף הפעולה מעולה. הם מבינים שאנחנו שם כדי לתת עזרה לחברים שלהם".
מתח מיני? לא בטנק
על החוויה בתוך המשוריין יש להן המון סיפורים. זה מתחיל מהמראה החיצוני, שמזכיר לדבריהן יותר חייל מחיילת. "אחרי כמה שעות בפנים, אבל כל הציוד והחול, אנחנו לא בדיוק נראות כמו חיילות", הן אומרות. "אבל החיילים באמת מכבדים אותנו, מחלקים איתנו את האוכל, מתעניינים, שואלים, אנחנו מצטרפות אליהם בשירים שלהם".
אחת הבעיות המרכזיות בטנק, היא הפרטיות, שלא ניתנת לחיילות. "ברור שאין תנאים אופטימליים, הכל הופך להיות קשה, צריך חצי שעה מראש לחשוב באיזה תנוחה לשבת אם רוצים פיפי, איך לעשות את זה בצורה הכי אלגנטית שאפשר בזמן שיש שישה בנים שבוהים. אבל, גם בזה הם עוזרים לנו, שמבקשים מהם להסתובב הם מכבדים ומבינים את החשיבות", נותנת אקסלרד דוגמה מהשטח.
קשה לדבר על מתח מיני בתוך טנק ברצועת עזה, הבנות מספרות שפה ושם נזרקות הערות, אבל הכל על גבול הטעם הטוב. הן מעולם לא נפגעו מכך. "הבנים יודעים שאין לנו לאן לברוח, אז הם באמת מתחשבים… הכל גם תלוי כמה זמן נמצאים בכלי. ככל שעובר יותר זמן הבנים כבר שוכחים שאנחנו שם, מדברים בינם לבין עצמם על הכל, על הקול של התצפיתנית בקשר, למשל". אגב, על-פי הדירוג שלהן, השריונרים הכי חמודים ושקטים, הגולנצ'קים, מטבע הדברים, הכי קולניים.
בחודשים האחרונים, היו מעורבות הפראמדיקיות במספר אירועי פציעה בזמן אמת. לדבריהן, מדובר בתהליך מורכב, לעתים תחת אש. כך למשל טיפלו בלוחם סיירת מטכ"ל שנפצע בפעילות מבצעית ואירועים אחרים בהם טיפלו בפצועים בתוך הטנק. "היו כמה מקרים של פציעות לא קלות. המטרה לייצב את המצב של הפצוע עד שמגיעים לגדר ומעבירים אותו לבית חולים", הסבירו.
אבל לא רק בחיילי צה"ל הן טיפלו. גם בפלסטינים, אפילו כאלו שנפגעו מאש צה"ל בתוך הרצועה. "הייתי בפעילות ברצועה לפני כמה חודשים", נזכרת אקסלרד, "הגיע דיווח על פצוע פלסטיני שנורה, הייתה פגיעת בטן קשה. הטנק נקרא לטפל בו, טיפלנו בתוך השטח, הגענו לגדר והוא פונה באמצעות מסוק. ברגעים כאלה, אנחנו חושבות רק איך להציל חיים, לא משנה אם זה חייל או פלסטיני. ברור שאחרי זה רצות כל מיני מחשבות, אבל התפקיד שלנו ברור".
תחושות פחד קשה למצוא אצלן. "אני נפצעתי ביד מפגיעת פצמ"ר לפני כמה חודשים, במפקדת החטיבה. אבל עשיתי הכל כדי לחזור כמה שיותר מהר", מספרת ממן, "הדבר הקשה בעיקר הוא הניתוק. כשנמצאים בפנים, לא יודעים כל כך מה קורה". ההורים שם אקלסרד מעודדים אותה, ברוש כהן, לעומתה, מעדיפה לספק להם פחות פרטים כדי לא להעצים את הדאגה. הן מספרות גם על כמה רגעי גאווה, בעיקר לאחר פעילות מוצלחת. "אחרי ששומעים בחדשות שצה"ל הגיע להישגים, טוב להרגיש שאנחנו חלק מזה", אמרו.
בסיום פעילות, הן מספרות, לוקח להן לא מעט זמן להתנקות מהחול והלכלוך. "אין מקום שאין חול, לא רואים כלום בעיניים, מזיעים, צריך כמה מקלחות טובות כדי לחזור לעצמך". אבל הן לא מתלוננות, "יש לנו סיפוק אדיר. זו הרגשה מדהימה להיות בגזרה כזו ולהציל חיים".
לפנייה לכתב/ת 
