האסונות של ירון
ב"התרחיש", דוקו-דרמה חדשה של ערוץ 10, ירון לונדון יפגיש אתכם עם שלל אסונות שעלולים לפקוד את מחוזותינו. אך הוא עצמו עדיין לא השתכנע שזו הדרך הטובה ביותר להציג את הדברים. ראיון
"כל מה שנדרש כדי שהרוע יפרח זה שאנשים טובים לא יעשו כלום". אמר פעם הפילוסוף אדמונד בורק. אבל כשאנשים טובים עושים משהו, לא תמיד יש מישהו שיצפה בהם בטלוויזיה. לכן החליטו יוצרי "התרחיש", סדרה חדשה של ערוץ 10 המספקת המחשה דרמטית של תחזיות אפוקליפטיות, לבחור בירון לונדון כפנים שלה.
מבחינה תדמיתית, אין אמין ממנו כדי להצביע על רעות המבקשות להתרגש עלינו. כמו אסונות עתידיים, הצלחה של תוכנית טלוויזיה היא עניין מסתורי. אבל הצלחה בזכות ירון לונדון - זה כבר הרבה פחות מסתורי.
רעידת אדמה, פיצוץ מסגדי הר הבית, מלחמה גרעינית, מלחמה ביולוגית – אלה מקצת התרחישים אותם יתאר לונדון, תרחיש לכל תוכנית, שישה בסך הכל. המטרה היא לזהות את הכרוניקה של סיטואציות אסוניות ידועות מראש, למפות תרחישי אסון, להזהיר את גורמי הממשל וליידע את הצופים ואת הפעילים החברתיים מביניהם בדבר מוכנותה של מדינת ישראל.
ירון לונדון. הרפתקה קולנועית מעניינת (צילום: יח"צ ערוץ 10)
האמצעים: תיאור חדשותי בדיוני של "היום שאחרי" האסון, תוך עריכה מחודשת של חומרי ארכיון, בימוי של קטעי חדשות שלא היו ולא נבראו וסקירתו של לונדון את הגורמים השונים העשויים לספק רקע והסברים לתרחיש.
אפשר לעשות את זה אחרת
ירון לונדון מעולם לא השליך עלי ורדים על מרואייניו, אבל גם כשהוא מתחקר אותם בציניות, הוא מצליח להשרות אווירה נעימה. בצופים הוא נוסך תחושה שהכל יהיה בסדר, גם כשמדובר בסדרה המתארת תרחישי אימים. אבל לונדון לא משוכנע שהוא האיש שימנע את התרחיש. יותר מכך, הוא לא בטוח שהמבנה המיוחד של התוכנית שבהגשתו עובד בכלל."אני לא בטוח שזו דרך טובה לתאר את הדברים, השילוב הזה בין כתבות פסבדו-עיתונאיות לתעודה. הרעיון לא היה שלי", הוא מתגונן. "אבל זו דרך מאוד מעניינת וחריגה - לשלב בתוכנית תעודה סגנון של כתבות עיתונאיות על סכנות כאלה ואחרות. זה ניסיון לטעת באנשים הרגשה שהדברים קורים עכשיו. אני מעריץ את האומץ של 'שמיים הפקות' שלקחו אותי להגיש את זה".
זה ברור מדוע בחרו בך.
"אז אני מעריץ את התבונה שלהם. רגע, למה ברור?"
אתה חותמת של איכות.
"אוי ואבוי".
אם אתה לא בטוח ביעילות הביצוע, למה עשית את זה?
"כי זה נראה לי כמו הרפתקה קולנועית מעניינת. עשיתי הרבה דברים שלא ידעתי אם הם מוצלחים כלכלית ואומנותית - רק כי הם עניינו אותי, וכל עוד זו לא תועבה".
השימוש בפורמט של מהדורות חדשות מומצאות הוא כדי שישימו לב אליכם?
"כן. זה פיתרון לשאלה: איך אתה יכול לצעוק כדי שישמעו אותך. אולי התוכניות יחוללו תנועה של תודעה".
שימוש קצת פשטני.
"אני חשבתי שיש דרך אחרת לתאר את הדברים. רציתי לעשות דרמה שממחישה אירוע עתידי צפוי, לפי דגמים שראיתי בארה"ב ובבריטניה והייתי מדייק יותר בפרטים, כי הייתי שואב את האינפורמציה מפי המומחים ומנסח אחר כך את התפקידים בפיהם של שחקנים אמינים מאוד, אבל חברת ההפקות חשבה אחרת.
"ועם זאת, נעשה כאן מעשה חיובי - להתריע על סכנות, לעורר את דעת הקהל ומצד שני להפיס את דעתו, מפני שהמסקנות אינן חד משמעיות. עלינו להתגונן מפני שהאסון הזה שעלול לנחות עלינו, ואם נבין את כובד האסון ואת הדרכים להתמודד עמו, נגדיל את סיכויינו להתמודד עמו בהצלחה".
לא תמיד ברור אם התוכנית מתרחשת ביום שאחרי, ביום שלפני או עכשיו.
"מיקומו המתעתע של האסון המתחולל, זאת היתה אחת הבעיות המרכזיות של התסריט. אבל אם זו נותרה בעיה גם בביצוע הסופי – התשובה היא בעיני המתבונן".
ועיני המתבונן רואות הכל. בתוכנית הראשונה מתוארת רעידת אדמה פוטנציאלית המתרחשת במספר מוקדים בצפון הארץ. לשם כך, לונדון הרחיק עד העיר ששבר טקטוני חוצה אותה – חיפה. שם הוא נכנס ל"חיפה כימיקלים", אחד המפעלים הסודיים במדינה ואף עמד בשעריו של היכל האמוניה המפחיד שלו. בתוכנית שולבו גם מבזקי חדשות פיקטיביים של היום שאחרי הרעידות המקדימות ורגע לפני רעידת האדמה המאסיבית, בה ייהרגו עשרות אלפים.
נשאבים פנימה
כדי לשוות אותנטיות חדשותית לסיפור העלילה המומצא, נשתלו בדיווחים ציטוטים מוכרים שנאמרו על ידי פוליטיקאים בהקשר של שדרות, למשל "ישראל לא תמגן עצמה לדעת". לונדון מקווה שהצופה לא יתעסק באמינות המבזקים המפוברקים בכוונה תחילה, אלא במסר שהם נושאים.
"הבעיה של הסרט היא בעיקר אמנותית - האם הציבור יחוש שהסרט אמין", הוא אומר. "אם הצופה יבחין במעשה התפירה ורוב הסרט הוא יעסוק בשאלות מניין לקחו את הציטוט הזה אז נכשלנו. אבל מסתבר שהתוכנית צוברת אמינות במהלכה, כי אנשים שצפו בהקרנות מוקדמות סיפרו לי שלאט לאט הם נשבו בתוך הסיטואציה, וכבר לא שאלו האם הדברים נאמרים באמת ביום האסון או לקראתו, וטוב שכך".
מפחיד פה גם ככה. למה להטיל מורא?
"שאלה טובה. לא יודע איך להשיב עליה. גם בארה"ב באנגליה נעשו דברים כאלה. נכון, בתת המודע מחלחלת תחושה שאסונות כאלה צפויים לנו, אבל הר הבית קיים אצלנו כל הזמן בתודעה וכך גם פיצוץ גרעיני, אז כדאי להציג את התמונה במלואה כדי להעמיד פרטים על דיוקם".
העיסוק באסונות הפחיד אותך?
"לא. אני איש בלי חרדות. אני מאמין שברוב המקרים החברה הישראלית תתעשת אחרי האירוע, או קרוב למועד המכריע. אני סומך על האינסטינקטים שלה. כל עוד לא מתברר ההיפך, אני משתדל לישון טוב בלילה".
מה הכי הופתעת לגלות?
"מה שנחקק בזיכרוני הוא דווקא מערך המנהרות מתחת לבית חולים איכילוב, מפני שאף פעם לא שיערתי עד כמה מסועף עולם המנהרות תת קרקעי הזה והוא הדהים אותי".
היו חששות שלך שדווקא הופרכו?
"כן, בתוכנית על סכנת מתקפת נגיפים. נרגעתי לגמרי, מסתבר שהסכנה הזאת לא גדולה והרשימה אותי מידת המוכנות הגבוהות של המעבדות הביולוגיות. ישראל זה לא עולם שלישי, כך גיליתי במעבדות בתי החולים על רופאיהן המדופלמים, וזו היתה מסקנה מעודדת".
מה מידת ההשפעה שהיתה לך על התרחישים?
"היה תרחיש אחד שאני יזמתי - מרי ערביי ישראל, כי היה חסר להם תסריט אחד ואחת הבעיות שמעסיקות אותי היא מצבם של ערביי ישראל".
לא חששת לעורר שד מרבצו?
"לא. אז אנשים ידברו יתחלחלו ואולי ליברמן יגיש הצעת חוק מטורפת. אנחנו בטלוויזיה מעוררים מעט מאוד רעש. התפקיד שלנו קטן".
אנחנו חיים על פתחו של אסון?
"אני יהודי לא צעיר, עם עוד מעט שמונה נכדים, ואני שואל איזה עולם ואיזו מדינה אנו משאירים להם להם. העתיד לא בטוח, הסכנות גדולות והייתי מאוד רוצה לחסוך אותן מהם. אבל אני חושב שאם היו שואלים את הורי ב-48', כשהייתי בן 8, מה צפוי לנו, הם היו מאוד מודאגים. היו פה רק 600 אלף איש, פורצת מלחמה, נהרג אחוז מהאוכלוסייה, אפילו תל-אביב נצורה והצבא המצרי מגיע מרחק 35 ק"מ מיפו. או אם היית שואלת יהודי צרפתי בינואר 1939 על צרפת הוא היה אומר לך איזו ארץ נפלאה ונאורה זאת. אז יכול להיות שאנחנו חיים בזמנים נפלאים".
לנכדיך תמליץ לצפות ב"תרחיש"?
"מעולם לא ביקשתי מקרובי לצפות במעשי ידי".
הם אוהבים את מה שאתה עושה?
"לא יודע, הם אוהבים את סבא".
