במקום ליהנות מאהבה, קופצים ממריבה למריבה

את אוהבת אותו. גם הוא אוהב אותך. אתם לא מסתדרים. "רבים קבוע", כמו שאומרים. המריבות שהיו בעלות נופך דרמטי קיבלו אופי טראומטי. המתח ששמר על ערנות נעשה מעייף, שוחק, לא כיף. הבכי שאחרי, שריכך את הכאב, הפך לזעקה של חוסר אונים, שאינה מוצאת מזור לכל הפצעים. ואת כבולה היטב באזיקים. אמנם כבר למדת שהדרך בה את פועלת היא לא בדיוק מרשם בדוק לתחזוק של קן אוהבים, אבל את כבר לא מסוגלת לשלוט בעצבים. אפילו הפסקתם לצעוק ולהעיר את השכנים, אתם פשוט ממורמרים, כואבים, אבודים. אולי הגיע הזמן להיפרד כידידים?

אבל אחד החוקים הבלתי כתובים של קשרים משובשים אומר, שאפילו תחליפו אין ספור בני זוג, תמיד תחזרו לאותם הדפוסים, לאותם היחסים. לא, אין לאן לברוח מהטבע שלנו, מההרגלים. אפשר לזמן מה להעמיד פנים, אבל בסוף יצופו כל השקרים, ואתם תעמדו שוב מול כל מה שניסיתם לברוח ממנו ביחסים עם האדם שאהבתם ולא הייתם מספיק חזקים כדי לשמור עליו מול כל הקשיים. זה נראה אבוד. והסטטיסטיקה לא מעודדת, אם בודקים את מדד המתגרשים (שלא לדבר על שיעור הפרידות של הזוגות הלא נשואים).

נכון, כשאתה סינגל אתה יכול להיות בטוח שכל הבעיות הם באחרים/באחרות ואתה מושלם, פשוט לא מצאת לך את בן הזוג שיהיה ראוי לאדם עתיר מעלות כמוך. אבל ברגע שנכנסים לחיבור עם בן אדם אחר, אחרי כמה זמן מגלים מי אנחנו באמת. וברגעים נדירים של כנות, אנחנו מבינים שממש לא פשוט לחלוק איתנו את החיים.

פתאום התמונה קצת מתבהרת, ואת מבינה שאולי זה לא היה כזה מקרי שהיית לבדך כל כך הרבה שנים. ואפילו שתמיד היה שם איזה גברבר בסביבה, הוא עדיין לא חייב אותך ממש לעמוד מול עצמך במראה. והופ, פתאום מצאת אחד כזה, אבל מה? במקום ליהנות כמו שחלמת מ-ה-א-ה-ב-ה, משום מה אתם מוצאים את עצמכם מדלגים ממריבה למריבה.

אתם שוב שואגים, שולפים ציפורניים ושורטים

אבל מאיזו סיבה לא ברורה אתם לא מוותרים. כאילו שניכם יודעים שאם רק תשימו בצד את שריון האגו הכבד, זה שמוציא מכם בכל פעם את אותן המילים, את אותם השדים, זה שלא מוכן להתחשב, לא מוכן להבין, זה שמאשים - אולי היה נפתח צוהר לאמת חדשה שתצמח מתוך לבבותיכם המאובנים. אתם יודעים זאת, אבל ברגע האמת אתם שוב שואגים, שולפים ציפורניים ושורטים זה את זה ישר בפנים. ישר מבפנים. ואחר כך, כמו שני נמרים מוטלים פצועים, מגרגרים נהמות חלושות של איום, ואחר כך שוכחים. נופלים זו לזרועות זה. עד שיגיע לופ חדש-ישן של הסרט הקבוע שממרר לכם את החיים.

אפשר לשבת על ספת הפסיכולוג ולנתח לפרטי פרטים את מה שעשו לנו ההורים, שיצאנו כאלה "דפוקים". אפשר גם לשפוך את הלב בשיחה עם החברות הטובות (הפנויות) שכל כך מבינות, כי התפוסות כבר לא עונות לשיחות ממתינות. ואפשר לנסות לשכוח מהעניין על ידי הופעה מסנוורת באיזו מסיבה של שכרון חושים, שתפיג את הכאב למשך כמה ימים.

הסיבה לכל הרע – התפרצות האגו

יחד עם זאת, אם רוצים לרדת לשורשם של דברים, הסיבה לכל הרע במערכות יחסים נעוצה רק בהתפרצות האגו בין בני הזוג, כך מסבירה החוכמה שמגלה לאדם למה האגו הוא רע ואיך הופכים את השימוש בו לטובה – חוכמת הקבלה. בכל אחד ואחת מאיתנו יש אגו שגובר מרגע לרגע, או אם תרצו משנייה לשנייה. וזהו תהליך טבעי וידוע, שפועל עלינו בכל התחומים. כמעט אף אחד לא אומר לנו זאת בגלוי, אבל זה רק האגו שמפריד בינינו ומביא לנו את כל הצרות והדכדוכים.

למה הכוונה? למשל, בפעם האחרונה שהתפייסתם סיכמתם שהוא ישתדל להבין יותר את צרכייך, וקבעתם שתלכו להורים שלך לפחות פעם בשבועיים. את מצידך החלטת לתמוך במנוי שהוא רוצה לעשות למשחקי הכדורסל ולכבד את הספייס שלו ערב אחד בשבוע, שיהיה רק שלו ושל "החברים".

אלא שלאחר זמן מה, בערך יומיים, בגלל סיבה די שולית, אתם שוב מוצאים את עצמכם בסצינה המוכרת: שוכבים בלילה במיטה גב אל גב, שניכם עם עיניים פקוחות, טרודים במחשבות עגומות. והאגו כמו לועג לכם, עבדים נרצעים שהפיל ברשתו בלי הרבה מאמצים.

להפוך את האויב לאוהב

מה לעשות? בשלב ראשון כדאי להכיר את האויב ולהבין עד כמה שהוא רע והורס לנו את הקשר בכרוניקה של כישלון ידוע מראש. רצוי גם להתחיל להפנים שהיחידים שעוד מופתעים מהטריקים הזולים שלו הם אנחנו. הוא, האגו, יודע לצפות היטב כל תגובה כל תנועה שלנו ולנווט את הכל כדי להישאר בשליטה מלאה.

בשלב השני, פועלים מתוך אין ברירה. מאחר שלמחוק את האגו אינה המטרה שלנו, העצה לטיפול שורשי בבעיה היא להפוך את האגו השורר משליט רודן לכלי שרת בידכם. ניתן להתחיל באימונים "בקטנה", נסו להנחיל לעצמכם כמה כלים חדשים – כלים של איפוק, של ויתור הדדי.

קל לומר, אבל איך זה מתבצע בפועל?

את מתחילה, הוא צועק את הפזמון הקבוע, ובמקום להתנפל עליו בחזרה ולהיענות ברצון להזמנה שלו לטנגו של גידופים על אותו תקליט שרוט – את פשוט לא עונה.

את: "כל היום סידרתי את הבית, ואתה רק בא וזורק את כל הדברים שלך בכל מקום!"

הוא: "מה את רוצה? אני רק חוזר הביתה ואת כבר מתנפלת!"

את: שותקת (במקום התרחיש הקבוע: "כי כמה פעמים אפשר לבקש מבנאדם את אותם הדברים?!")

הוא: שותק, מופתע... (במקום: "תלמדי כבר איך לבקש! אני לא אסבול את היחס שלך!")

את: שותקת (במקום: "כי אתה אטום! אתה לא שומע מה מדברים איתך!")

הוא: מסתכל ורואה שבאמת כל הבלגן שלו.

את: שותקת, אבל לא ממורמרת.

הוא: מרגיש צביטה קלה של בושה, חושב לעצמו - אולי באמת היא סידרה כל היום. ואז מתחיל לקרות המפנה, הוא מרגיש בשתיקה שלך, מרגיש שאת מתאפקת ונותנת לו בכך דוגמה. עכשיו אתם נמצאים במצב חדש, בלי "לחפור" במצב הישן, בלי למשוך אותו כמו מסטיק.

אנחנו לא הולכים לעשות "דליט" ולפתוח דף וורד חדש, אלא דווקא על פני הכעס שהתגלה עולה הוויתור ההדדי. ואז הריחוק מתהפך לקירבה, הזעם מתהפך לאהבה. והכל מתרחש ברמה קצת יותר עליונה מכל המריבות והחיכוכים.

מדוע? כי ויתורים הדדיים מביאים לחיבור, למרות הפגמים והקלקולים שאנחנו מוצאים ב"הוא שחולק איתנו את המיטה". בכך אנחנו מטפחים את הרגשת הכבוד זה לזו, ולחולשות של בן הזוג, מתוך שאנחנו לומדים להבין את הטבע שלו. וזה נקרא "על כל פשעים תכסה האהבה". אמנם יש פשעים, אבל השתיקה, הוויתור, יוצרים כיסוי מעליהם, ואז מתגלה מחדש כוח האהבה.

• שלי פרץ היא שחקנית, סופרת וכתבת "קבלה לעם".