שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    להציץ למוות של אחרים
    מה לא בסדר בכתיבה הכל-כך הגונה של גיל גודווין? - עיון ב"בעל הטוב" מעניק תשובה

    מגדה דאנברס, מרצה פרובוקטיבית וחוקרת חזיונות של אמנים, "עסוקה בלמות". היא גוססת מסרטן שחלות, והציטוט המשכיל של מלותיה האחרונות של הגברת גיתה, מבטא את יחסה הראשוני למה שעתיד לעבור עליה. היא מתעניינת במלותיהם האחרונות של מפורסמים, והיא מתיימרת ללמוד משהו מתהליך המיתה. "תמיד הייתי תלמידה טובה; כעת נראה מה אני יכולה ללמוד מהמורה האחרון שלי", היא אומרת לקולגות שלה.
    מגדה מטופלת בביתה שבקמפוס, על-ידי פראנסיס, בעלה הקדוש, הצעיר ממנה בשתים עשרה שנים. בנעוריו ייעד את עצמו לכמורה, ואחר כך המיר את הייעוד הזה בטיפול במגדה הכריזמטית. חוץ מזה שהיא "עסוקה בלמות", היא עסוקה גם בלעשות לו את המוות. אליס הנרי, עורכת ספרותית בעלת אופי נזירי ועבר טראגי, באה לבקר את הזוג ומתמכרת לשניהם. מערכת היחסים שנרקמת בינה לבינם משנה אט אט את חייה, ובסופו של דבר גם את חיי בעלה הסופר.

    זה לא מה שישביע את הרעב

    גייל גודווין היא סופרת הגונה בהחלט. "הבעל הטוב" הוא הרומן השלישי שלה שמתורגם לעברית, וכבר שלושה ספרים אני מנסה להבין מה לא בסדר בכתיבה הבהחלט הגונה שלה.
    שלושת הרומנים הם תיאור היפר-ריאליסטי של מערכות יחסים, תיאור עבה אפילו, ואפשר שהבעיה שלי עם גודווין קשורה בעצם הרצון שלה להעמיד תיאור היפר-ראליסטי של מערכות יחסים. מכיוון שלכל קורא יש כמה יחסים היפר-ראליסטיים משלו, הקוראה הזאת לפחות משתוקקת שספר יביא לפניה משהו שמעבר למציאות המוכרת; ו"תובנות פסיכולוגיות", חודרות ככל שיהיו, לא משביעות את התשוקה ולא יוצרות אמנות.
    דמותה של מגדה המשכלת המנסה להפיק איזושהי משמעות מהמוות - או עצם התיאור של תהליך הגסיסה - אמורים לכאורה להכניס לסיפור משהו שמעבר לטריוויאלי; אבל גסיסות ריאליסטיות יש הרבה, במציאות ובספרות, והציטוטים של הגיבורה ממילטון כמו גם האיזכורים הרבים של בלייק, נשארים בגדר איזכורים וציטוטים סתם. קורא נוטה-חסד יאמר שהם מעידים רק על אופייה היומרני של מגדה ולא של המחברת.

    והחיים שמעבר לספר?

    גודווין נוטה להאריך ולהערים פרטים. לשיטתה הספרותית, הריבוי הוא שיוצר תמונה מדוייקת. כך אנו זוכים לדעת אילו גילופי-עץ הראה פראנסיס לעמיתיה של רעייתו כשביקרו בכנסיה, שומעים מה ריכלו כל מיני דמויות שוליות לאחר שיצאו מהרצאתו הראשונה של הסופר, ומה אמרו אחרי השניה, ומציצים שלא לגמרי לצורך בנשיא האקדמיה וברעייתו כשהם במיטה. זה לא משעמם, אבל גם לא הרבה יותר מעניין מהחיים שמעבר לספר.
    "הבעל הטוב" הזכיר לי קצת אחד מהרומנים האהובים עלי: "נזירות וחיילים" של איריס מרדוק. גם הרומן הזה נפתח בבן זוג משכיל גוסס, גם שם יש דמות שיצאה מהמנזר בלי לאבד את דתיותה, וסיפור אהבה, והרהורים על נישואים כברית של קדושה - אלא שאצל איריס מרדוק הקורא יוצא מהסיפור בתחושה שהציץ ונפגע והחכים, ולא כך יצאתי מ"הבעל הטוב". שם רק הצצתי.

    הבעל הטוב; גייל גודווין; מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש; מודן הוצאה לאור; 463 ע"מ.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר. מרוב פרטים לא רואים את אלוהים
    הטבות למנויים
    מומלצים