שתף קטע נבחר
צילום: אנה אמלי

המסע לסבאלברד וכישלונו: אחרית דבר

איש מעולם לא הצליח להקיף את סבאלברד בקיאק. אלון אוהד יצא למסע חתירה מאתגר שהסתבך עד לרגעים שבהם ידע פחד מוות מהו, והסתיים במסוק חילוץ. על 19 ימים באחד האזורים היפים בעולם, אך גם מהבוגדניים שבהם. אפילוג

אני יושב בעיירה קטנה בדנמרק הירוקה וחושב על סבאלברד. שם, בארץ הקשה והצחיחה ההיא, הקור והקרח מונעים מכל

צמח לגדול מעל הקרקע. זה מקום שקיפח חיים של אנשים רבים, האחרון שבהם רק לפני כחודשיים - אדם נפל לתוך חור בקרח אל תוך המים ולא הצליח לטפס בחזרה למעלה. חבריו הביטו בו כשהוא מפרפר למוות אחרי שגופו הפסיק לתפקד בגלל מכת קור. אני כאן, כותב על מאורעות היום האחרון של המסע שלי ואני רק שמח שגורלי היה שונה משלו.

 

אני שב ומשחזר את הרגע שבו החלטתי לצאת באותו היום. האם זו היתה החלטה שקולה? כל קיאקיסט מקבל במהלך מסעותיו החלטות שגויות, לצאת כשהיה צריך לוותר, וגם לי זה קרה. אבל אני לא חושב שזה היה המצב במקרה הזה.  


מסע אל הארץ הקשה והצחיחה (צילומים: אלון אוהד)

 

יוצאים לדרך: אופטימיות זהירה

כדי לצאת לחתירה צריכים להתקיים שלושה תנאים: מזג האוויר צריך להיות שפיר (בעיקר רוח מתונה), הקרח צריך לאפשר מעבר והראות צריכה להיות טובה. בסבאלברד יש ערפילים כבדים המקשים על ניווט בין קרחונים.  

 

יום לפני היציאה, ראינו ספינה המגיעה מכיוון מזרח, פתחנו את מכשיר הקשר ושאלנו על מצב הקרח במזרח. התבשרנו כי הדרך פנויה במרביתה וכי אין בעיה לנווט בקרח אל הנחיתה בצד השני. תחזית מזג האוויר היתה טובה, לא היתה רוח, וגם לא היה צפי לשינוי במצב, אבל ערפל סמיך כיסה את הים והראות היתה למרחק של כמה עשרות מטרים בלבד. תנאי מספר  שלוש אינו מתקיים - לא יוצאים.

 

24 שעות מאוחר יותר, חלפה האוניה "Polar Star” על פנינו, קראנו לה ושאלנו על מזג האוויר. התשובה היתה שכדאי להמתין עוד 20 דקות לתחזית מעודכנת. ב-22:00 קיבלנו תחזית נהדרת: רוח דרום מזרחית בחוזק של פורס 2 (כ-5 קשר), הצפויה להשתנות לרוח מערבית באותה עוצמה. לתחזית טובה מזו לא יכולנו לקוות. בעניין הקרח נתבשרנו כי אין שינוי מיום האתמול - הקרח מרווח מספיק ומאפשר נחיתה בחוף שבצד השני. מבט לכיוון ההרים זימן לנו ראות של כ-50 ק"מ ויותר. שמץ של ערפילים לא היה בשמיים. שלושת התנאים התקיימו במלואם.

 

פירקנו את המאהל ובתוך פחות משעה כבר ישבנו בקיאקים. התחלנו לחתור בין הקרחונים שהיו מפוזרים במפרץ שלחופו לנו. קצב ההתקדמות היה מהיר וטוב. אמנם מדי פעם היינו צריכים לסטות מעט כדי לעקוף קרחון טועה, אך אלו התמעטו ככל שהתקדמנו בחציית המפרץ.

 

המרחק ליעד בקו ישר היה 46 ק"מ. אחרי כ-25 ק"מ חתרנו בים פתוח כמעט לגמרי.כעבור כמה ק"מ נוספים הרגשתי רוח קלה, לא צפויה, מימיני. זרקתי מבט על גרף הברומטר וראיתי צניחה של 7 מיליבאר בשעתיים. זו צניחה משמעותית ומאוד מדאיגה. עדכנתי את טים והחלטנו ללחוץ מהר יותר לסיום, בלי הפסקות אוכל, פשוט לחתור לסיום.

 

הרוח התגברה בקצב מהיר. 5 הקשר שנשבו כל אותו הלילה, התחלפו ב-12 ולאחר מכן ב-20 קשר. בשיאה של המערכת התייצבה הרוח על כ-20 קשר עם משבים תכופים של 30-35 קשר מכיוון דרום. הרוח היכתה בנו מצד ימין והקשתה מאוד על החתירה, אבל עדיין המשכנו להתקדם.  


ממשיכים להתקדם, למרות הכל

 

הקרח מתחיל לסגור

הקרח הגיע בהדרגה, נאלצנו להתחיל לעקוף גושי קרח מזדמנים והרוח העזה הקשתה על ניווט הקיאק. כל כיוון של החרטום ימינה או שמאלה היה כרוך במאמץ ניכר, אבל לפחות המרחק ביננו לחוף נסגר בהתמדה. מצד שני, גם שטחי המים הפתוחים הצטמצמו בהדרגה וראינו יותר קרח ופחות ים.

 

בסיטואציות כאלו לא עולות בי מחשבות על הסכנה, אלא מחשבות טכניות בעיקרן על ההתקדמות היעילה ביותר. אני מניח שזו אחת המעלות בלהיות עסוק כל כך: גם לחתור, גם לחפש נתיב פנוי, גם להתמודד עם הרוח, גם להציץ ב-GPS ובמצפן כדי לוודא שאני עדיין בכיוון הנכון וגם לראות שהכל בסדר עם טים שחותר לצידי.

 

האגמים שבינות לקרחונים הפכו לשלוליות ואף אלו הפכו נדירות ככל שהזמן חלף. הרוח התייצבה על כ-15-20 קשר.

 

בשלב מסויים ניסינו לבצע מעקף מצד ימין, רק כדי לגלות שגם זה מבוי סתום. התחלנו לחתור אחורה, וגם שם גילינו שהמקום ממנו באנו נסגר גם כן. שני לוחות קרח החלו לוחצים על הקיאקים וקול החריקה של לחץ הקרח בפיברגלאס נשמע בברור.

 

קפצנו מהקיאקים אל הקרחון משמאל, משכנו עליו את הקיאקים והבטנו מסביב. לחזור לא ניתן, כל נתיב החתירה ממנו באנו נסגר זה מכבר (יותר מהר מהכיוון אליו חתרנו). התקדמות בחתירה לא היתה אפשרית - היינו מוקפים בים לבן של משטחי קרח לא אחידים בגודלם או בצורתם ובשטח קשה להליכה, לא כל שכן עם קיאקים.

 

סוחבים את הקיאק וטים נופל למים

המרחק לחוף היה כ-6.5 ק"מ ולא היו לנו הרבה ברירות. התחלנו לגרור את הקיאקים לכיוון החוף. הקרח אינו אחיד, מלא בגבשושיות, לעיתים שכבה עבה של קרח, לעיתים קרום דק מפריד בין הקרח למים הקרים (כשתי מעלות צלזיוס) שמתחת.

 

בעזרת חבלים רתמנו עצמנו לקיאקים, שמשקל כל אחד מהם כולל הציוד כ-80 או 90 ק"ג, והתקדמנו עקב בצד אגודל. משימה סיזיפית, איטית וקשה, קשה יותר מכל דבר שאי פעם עשיתי. מדי פעם הקיאק נתקל במכשול ובולם אותי, בגלל גמישות החבל, התחושה היא כאילו הקיאק קודם עוצר, מאט אותי ואח"כ פשוט מושך את החבל לאחור. לפעמים הקיאק מתחפר לו בקרח ואני יורד על ברכי כדי להפעיל יותר כח לשחררו.

 

טים הולך לפני, לפתע הוא מועד לתוך המים, עדיין רתום לקיאק שלו. הוא שוקע עד מעל לטבורו, תופס בקרח שלפניו ומנסה למשוך. זה לא עובד. בזווית הזו הקיאק פשוט מחזיק אותו ולא נותן לו לצאת מהמים. הוא לא יכול להרפות מהחבל משום שאז הוא עוזב את האחיזה שלו ביבשה כדי להתקרב לקיאק שמאחור, ואז הוא ישקע עמוק יותר בתוך המים.

 

אני מזהה שהוא במצוקה, עוזב את הקיאק שלי ומתקרב אליו. הוא צועק לי "push, push" (דחוף). נתתי דחיפה לקיאק שלו והוא השתחרר וטיפס חזרה על הקרח. דקה מאוחר יותר הקרח שוב נסגר וההליכה התאפשרה. מדי פעם הגענו למין שלוליות מים קטנות שאילצו אותנו להיכנס לקיאק ואחרי שתיים שלוש משיכות משוט לצאת שוב בצד השני.  


המשימה סיזיפית, איטית וקשה

 

שיקול הדעת מתחיל להשתבש

אחרי כשעה של גרירה הרגשתי את הכאבים הראשונים בגב. בשנים האחרונות, לאחר מאמצים ניכרים ואימונים רבים, הצלחתי לחזק את הגב שלי ולפצות על פציעה הישנה. עד כה, במהלך הטיול כמעט ולא סחבנו את הקיאקים במלוא משקלם עם כל נחיתה, אלא פשוט רוקנו כל מה שיכולנו, רק כדי לשמור על הגב שלי. והוא אכן החזיק מעמד טוב יותר מכל טיול שעשיתי בעבר. עד עתה. המאמץ היה עצום. הכאב שהחל בין החוליות זחל מטה והקרין על כל רגל ימין. נשכתי שפתיים והמשכתי לצעוד.

 

מדי פעם מעדנו על הקרח ובלמנו את הנפילה בידיים חשופות שהחלו מדממות אחרי כמה נפילות. הקור נורא, אבל לפחות לא קפאנו, אחת המעלות במשיכת הקיאקים היתה המרצת מחזור הדם וכך התנחמנו בכך שרק קר באף ובאוזניים. שמחת עניים.

 

שעתיים נוספות חלפו, התקדמנו כ-2.5 ק"מ. אבל החוף לא נראה קרוב יותר. בחינה מדוקדקת של ה-GPS גילתה לנו עובדה מעציבה - הקרח עליו אנו עומדים, שנראה סטטי לחלוטין, למעשה נע צפונה, ומהר. שבעת הק"מ שלפנינו עתידים לצמוח לעשרה בקצב בו אנו מתקדמים.

 

מעדתי לתוך המים, הרגליים שלי שקעו עד הירכיים ומים קרים חדרו למגפיים. שמחתי שלפחות אני לבוש בחליפה יבשה המפרידה ביני לבין המים. רוקנתי את המגפיים והמשכתי להתקדם. הקושי הלך וגדל וכך גם המרחק ביני לבין טים. הבחנתי כי בשלב זה לא עשיתי את אותם מעקפים קטנים שעשיתי בהתחלה כדי להמנע ממה שנראה כשכבת קרח דקה, אלא פשוט הלכתי בדרך הישרה והקצרה ביותר. שיקול הדעת התחיל להשתבש. מספיקה נפילה משמעותית אחת כדי להילכד מתחת למשטח קרח בלי יכולת לצאת.

 

שוב נפילה, כאב חד. נשכבתי על הקרח. אנו הולכים כבר למעלה מארבע שעות אחרי חתירה של 48 ק"מ. נתתי לגב להירגע כמה דקות, נעמדתי שוב, תפסתי את החבל ומשכתי את הקיאק הלאה. טים המתין לי ועצרנו. נותרו לנו עוד כ-4 אולי 5 ק"מ עם תנועת הקרחונים. הלכנו 3.5 ק"מ וזזה לקח למעלה מ-4.5 שעות. הגב שלי לא היה במצב טוב ונותקו לנו עוד 4-5 שעות הליכה בקצב הנוכחי.

 

אני לא חושב שהייתי יכול ללכת בלי הקיאק מרחק כזה במצבי. התחלתי לדאוג גם בגלל שהעירנות שלנו לא היתה בשיאה והליכה על משטחי קרח כאלו היא מסוכנת ויכולה להוות מלכודת מוות גם לאנשים רעננים. אנחנו כבר מזמן לא בשיאנו. ההחלטה עדיין היתה קשה. אכלנו משהו וניסיתי לנוח קצת, אולי הגב יתאושש משהו. זה לא קרה. עדיין לקח לי יותר מחצי שעה להביא את עצמי ללחוץ על מקשי הטלפון הלוויני. זו היתה ההחלטה הקשה של חיי. טים תמך בי והבין את מצבי. הגענו כצוות וסיימנו כצוות.  


ההחלטה להפסיק היתה הקשה ביותר שקיבלתי בחיי

 

סוף דבר: החילוץ

המסוק שאסף אותנו כשעתיים מאוחר יותר חג מעל המקום וטס מערבה לכיוון ממנו באנו. קרח מילא את הים מהנקודה בה יצאנו בבוקר ועד לאופק, כל נתיב החתירה שלנו היה חסום בקרח צפוף, ק"מ רבים של קרח, מרשים בגווני כחול-אפור חסם את מרחבי הים באותם המקומות שבהם רק כמה שעות קודם לכן חתרנו בבטחה.

 

המסוק פנה דרומה לכיוון לונגירביין ומעל לפיורד אותו חצינו. הפיורד, שעומקו כמה עשרות ק"מ, התרוקן מהקרח שחסם את דרכנו, וים כחול רגוע וריק נח לו, מזמין.

 

מזג האוויר הבלתי צפוי והתנאים המשתנים תדיר עמדו לנו לרועץ. במבט לאחור אני יודע כי ישנן שתי דרכים להימנע ממלכודת כמו זו שאליה נקלענו. האחת היא לבצע חציות קצרות בהרבה המותירות חלון זמן קצר יותר לתנאי מזג אוויר משתנים. המשמעות היא, כמובן, חתירה קרובה יותר לחוף והארכת המסע במאות קילומטרים. אני לא בטוח שניתן להקיף את סבאלברד באופן כזה בגלל המרחק העצום שיש לעבור בקיץ שהוא קצר יחסית. הדרך השניה היא לחכות לשנה שבה יש פחות קרח, 2007 היתה שנה כזו, 2008 היא שנה עם כמות קרח חריגה יחסית.

 

יש בי אכזבה שלא הצלחתי להשלים את מה שהצבתי לפני, אבל אני גם שמח שאני יכול לשבת ולכתוב על מה שהיה שם. היו רגעים שהבנתי את המושג "פחד מוות". תמיד בדיעבד ניתן לחשוב "מה היה אילו” - אילו היינו ממתינים יומיים, לא היינו נתקלים בקרח כמעט; אילו היינו יוצאים יום קודם, גם כן לא היינו נתקלים ביותר מדי קרח. הרוח הדרומית שעלתה, בניגוד לכל תחזית, דחפה את הקרח בקצב מהיר שלכד אותנו.

 

מעבר לסיום המוקדם של המסע, היו לנו הרבה ימים טובים ונופים מדהימים לחוות. על אף קוצרו של הטיול אני מקווה שתחושת האכזבה תקהה עם הזמן ויתגברו זכרונות הרגעים היפים והטובים מהטיול שעשיתי. השלמתי 19 ימים באחד האזורים היפים בעולם, אך גם מהבוגדניים שבהם.  

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מסע במקום שקיפח את חייהם של רבים
צילום: אלון אוהד
אלון אוהד
צילום: אנה אמלי
מפת המסע
איור: אנה אמלי
מומלצים