איפה ישנם עוד אנשים כמו... באמריקה?

בביקורי האחרון בארצות הברית למדתי שישנם קווי דמיון רבים בין מצבנו בישראל לבין מצבם. בשתי המדינות ישנו ציבור נבוך ומבולבל שאינו בטוח כלל בעתידו הכלכלי. בשתי המדינות - מחירי הנפט האמירו לשחקים וזרעו פחד מפני עתיד לא בטוח. גם האמריקנים וגם הישראלים מסובכים במלחמה שסופה כלל לא נראה לעין, אנחנו עם הפלסטינים והם בעיראק. שאלות של דת ומדינה מטרידות את הציבור האמריקני לא פחות מאשר אותנו בישראל. וכן, בשתי המדינות, לפי סקרי דעת קהל עדכניים, הציבור מאס בהנהגתו הנוכחית ולא ברור מי זוכה לאחוזי פופולאריות נמוכים יותר - אולמרט בישראל או ג'ורג' בוש בארה"ב. ככל הנראה בשתי המדינות יתקיימו בחירות בקרוב. 

אבל מה שיש אצל האמריקנים ואין אצלנו הם מועמדים ראויים להנהגה. הם ראויים משום שבניגוד למנהיגינו שלנו המדברים האחד אל השני ובעיקר האחד על השני, המועמדים האמריקנים מדברים אל העם ועל עתידו. נכון, גם הסנאטור מקיין וגם הסנאטור אובאמה מחליפים ביניהם לעיתים מהלומות מילוליות אך זה בוודאי אינו עיקר נושאי נאומיהם ודבריהם. שניהם פונים אל הציבור, אל הבוחרים, אל העם האמריקני. הם אינם מנצלים את במת הסנאט (כפי שעושים אולמרט, ברק ונתניהו בכנסת) כדי להתכסח איש עם רעהו אלא "יורדים אל העם" פשוטו כמשמעו. הם עוברים מעיר לעיר, ממדינה למדינה כדי לשכנע, להלהיב, לטעת תקווה ולהפיח רוח חדשה.

מי מאיתנו זוכר מתי בפעם האחרונה שמענו מנהיג פוליטי אצלנו שאומר: "גדולתה של ארצנו היא ביכולתה לתת לכל אחד ואחת את החירות להגשים את חלומו ולממש את יכולתו"? משפט זה נאמר על ידי ברק אובאמה בפני קהל מריע בשבוע שעבר. מי ממנהיגינו הנוכחים והעתידיים אמר דברים ברוח דבריו של מקיין: "ארצנו המבורכת היא עדיין מקום עם אופקים בלתי מוגבלים, מקום המאפשר לנו לממש את הרעיונות שאנו מאמינים בהם ובמיוחד את רעיון החירות והדמוקרטיה".

מה שגם אובאמה וגם מקיין עושים הוא שימוש נכון וראוי ביכולותיהם הרטוריות. כי זו יש לדעת: המבקש להנהיג עם צריך לדעת לדבר אליו ולהלהיב אותו. לטעת בו חלום כמו גם לטעת בו את התקווה שהחלום יתגשם. הכישרון הרטורי האדיר של אובאמה – הוא זה שמעניק לו את היתרון היחסי על פני יריבו.

ואצלנו? מתי שמענו את מי ממנהיגינו נואם נאום מלהיב כלשהו? מתי בכלל ראינו אחד מהם נואם בכיכר העיר? דומני שאחרון הרטוריקנים שהיו לנו היה מנחם בגין ז"ל ולאחריו – שממה וצייה. כן. הם יודעים ללגלג האחד על השני, להפחיד אותנו שאם לא נבחר במי מהם – רע ומר יהיה לכולנו אבל לנאום? זה לא.

יש מי שילעגו לי עכשיו. "נואמים אנחנו צריכים?" הם ישאלו. זוהי נאיביות שכבר מזמן אבד עליה הכלח. יש לנו היום טלוויזיה ותקשורת אלקטרונית, מחשבים ועוד כל מי גאדג'טים אז מי צריך נאום? ובכל זאת, אי אפשר לקחת עם למלחמה (ואנחנו עם השרוי במלחמה בלתי פוסקת שסופה לא נראה באופק) רק על יד שימוש בציניות וברשעות. אי אפשר לנטוע תקווה וחלום לעתיד ראוי וטוב יותר בלבבות אנשים רק על ידי תיחכומים ולהטוטים פוליטיים. אי אפשר להביא שחר חדש רק על ידי ניגוח היריב.

"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" מצווה האלוהים את משה. לא רק לדבר צריך – צריך גם לומר. צריך שתהיה אמירה. אמירה ערכית, ברורה, נקייה וחפה מכל לגלוג, התנשאות או ניגוח לשמו. את זה אין אצלנו.

אולי ההבדל בינינו ובינם נעוץ בכך שבארה"ב יודעים שהעם הוא הריבון, שהוא הקובע ולכן יש לדבר אליו. אצלנו מנגד יש תופעה מעניינת. אחת למספר שנים אנחנו נקראים להכניס פתק עשוי מנייר עיתון למעטפה וראה זה פלא – למרות שהתוצאות שונות בכל מערכת בחירות, אותם אנשים חוזרים ומופיעים על במת הכנסת, כל פעם תחת מטרייה מפלגתית אחרת. לשון אחרת – העם אומר את דברו והפוליטיקאים נשארים אותם אנשים וללא שינוי. בארה"ב לעומת זאת – העם אומר את דברו והמנהיגות מתחלפת.