אני בסך הכל לא נמשכת לגברים, זה כל ההבדל
מה שעושים בין העבודה לשינה הוא המשתנה הכמעט יחידי, להוציא תחומים מקצועים והבדלי רמת חיים הנובעים מהם. בתכל'ס, הכל אותו דבר, אתם יודעים, חיים. ההבדל היחידי כמעט הוא ההכרה בזכויות שלי. בגלל זה אני כותבת
להיות לסבית לא שונה מהותית משום סוג אחר של חיים. יצא לי בחיי לפגוש אנשים שחייהם היו דומים בצורה כלשהי, או קרובים זה לזה מבחינת העקרונות המנחים, סגנון העבודה, טיב השיגרה שלהם וכדומה. אבל באמת שלא פגשתי מישהו אחד שחי חיים "נורמליים". המונח חיים נורמליים מתייחס לעבודה שמביאה כסף, חיים בזוגיות או לא, ילדים או לא, לימודים או לא, מכונית או אופניים, עיר או כפר, ואלו רק האפשרויות שנחלקות בגסות לשניים.
סגנונות החיים של כולנו קצת שונים, המהות של בית-עבודה נשארת זהה גם ככה, על סגנונותיה השונים.
מה שעושים בין העבודה לשינה הוא המשתנה הכמעט יחידי, להוציא תחומים מקצועים והבדלי רמת חיים הנובעים מהם. בתכל'ס, הכל אותו דבר, אתם יודעים, חיים. ההבדל היחידי כמעט הוא ההכרה בזכויות שלי. אני לא מחפשת אישור למעשיי ובחירותיי, רק חקיקה הוגנת וזכויות נוספות שוות. אני לא זקוקה לתואר "נורמלית" כדי להמשיך לכתוב, לחיות, לאהוב. אני לא חושבת שיש מישהו מאיתנו שחי בצורה שונה כל כך מרעהו, בסופו של דבר. כולנו צריכים כסף בשביל להתקיים, כולנו מחכים להגיע הביתה, כולנו רוצים להרגיש נאהבים, וכולנו רוצים שיהיה לנו נעים.
לפעמים לא יודעים, אז שואלים חברה טובה ומגלים
ההבדלים בינינו? אולי פשוט המשיכה שלנו, וגם זה לא בטוח הבדל ממשי, מלבד עצם המין הביולוגי אליו אני נמשכת. בניגוד לרוב הנשים, אני לא רוצה גבר. וזה כל הסיפור, זה השוני הגדול. אני רוצה לסבית או בוצ', ואני מסתכלת על נשים שאוהבות נשים. אנחנו מזהות זו את זו לפי ניואנסים, מבט, סגנון, משהו באוויר. על לא מעט מאיתנו לא תנחשו בכלל שככה נראית לסבית, בגלל הדימוי הרווח של "לסבית". חלק מאיתנו ברורות גם לסביבה הסטרייטית, ולרוב גם מקבלות על כך ביקורת מהסביבה. ולפעמים לא יודעים, ואז שואלים חברה טובה ומגלים. כמו "אצלכם", כשמבררים אם מישהי בכלל בעניין שלכם.
בשלב מערכת היחסים זה בכלל אותו הדבר בדיוק. אנחנו בני אדם, המהות זהה אצל כולם, גם לסביות, גם הומואים, גם בי, גם טרנס. אותו דבר. נשארו רק הבדלים כמו סוג הבידור שאנחנו אוהבות, או אולי תסרוקת, או סגנון לבוש. נו, ממש מרגש. תסלחו לי אם אני לא מתלהבת משעשועונים טלויזיוניים או סדרות מסויימות, ולא ידעתי שיש נורמה גם בזה.
אין ערובה להורות טובה, בטח לא על פי נטייה מינית
הנורמה המשפחתית היא לכאורה היא אמא-אבא-ילדים. אבל במציאות של מדינת ישראל קיימות המון משפחות אלטרנטיביות מכל מיני סוגים, והכי חשוב בכל מקרה שיהיו לילד הורים אוהבים, אכפתיים ודואגים. ובכלל, יש יותר הורים סטרייטים, לפי הסטטיסטיקה, שהנטייה המינית שלהם לא הצילה את ילדיהם מלהיפגע. אין ערובה להורות טובה, בטח לא על פי נטייה מינית. מה שכן, בני ובנות הקהילה צריכים להתאמץ הרבה יותר כדי להגיע לזה, ולרוב רוצים בזה ומחוייבים לזה מאוד. העיסוק בהורות בהקשרים של הקהילה תמיד מכיל כל כך הרבה דעות קדומות, שמניחות שאסור לתת לנו לגדל ילדים כיוון שאנחנו חבורה של סוטים שרוקדים כל היום במכנסי עור ובקושי מחזיקים את עצמם מלשכב עם כל יצור חי. אני מניחה שאת אותם המחזיקים בדעות אלו אני לא אשכנע בכך שאנחנו בני אדם רגילים ורגילות, בסופו של דבר, והטענות האלה מגוחכות מכדי לענות עליהן ברצינות (מה פתאום מכנסי עור? רק חומרים טבעוניים הולך עכשיו).
לא היתה שום הצדקה להציב את הטור שלי בנישה מיוחדת, אלמלא היו הדעות הקדומות, היחס החברתי, הזכויות שטרם הושוו, הבורות וההומופוביה. אבל במצב בו אני וחברותיי לקהילה עדיין נחשבות אקזוטיקה במקרה הרע ומחלת נפש במקרה הרע יותר, ובו עדיין מניחים שיש שוני דרמטי בחיים שלנו מחיים של כל קבוצה אחרת, האישי הופך להיות פוליטי. לסבית זה גם זהות פוליטית, שפירושה מאבק לשינויים חוקיים וחברתיים עד למצב בו יהיה לנו לא רק חלק שווה בנטל (מסים כמעט כולם משלמים), אלא גם חלק שווה בזכויות. למזלי ככותבת ולרוע מזלי כאדם, היום הזה עוד רחוק.
לפנייה לכתב/ת 
