שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הרס עצמי
    רומן העבר של העיתונאי גדעון סאמט עם הסופרת בתיה גור עומד במרכז ספרו "להרוס את נדב". קריאה מגלה שלא רק שהציר העלילתי בספר מופרך, קלישאתי וחסר אמינות, אלא שהסופר הורס את עצמו לא רע

    מבקר הספרות אריאל הירשפלד כנראה רתח כשראה לפני שבועיים במוסף "הארץ" את הכתבה על ספרו החדש של חבר מערכת "הארץ" לשעבר, גדעון סאמט, "להרוס את נדב" - שבה נחשפה דמות-המפתח ברומן החצי אמיתי שלו, הלא היא הסופרת בתיה גור, אהבתו הנכזבת של סאמט, ומי שהיתה בשנים האחרונות, הרבה אחרי הרומן החשאי עם סאמט, בת זוגו של הירשפלד עצמו, עד מותה.

     

    התגובה הגיעה שבוע לאחר מכן במדורו של הירשפלד באותו מוסף, ובה הוא דימה בשיר מחורז בן עמוד את סאמט לזבוב ירוק הניזון מפגרים, אשר מתגאה בכך שהצליח פעם אחת לעקוץ גם שפירית – היא בתיה גור. אכן, שיר תוקפני, כאוב ונעלב, ובכל זאת, שיר שעושה סוג של צדק הכרחי, או ככה לפחות נדמה אחרי שקוראים את הספר עצמו.

     

    זהו סיפורו של העיתונאי דדי שוורץ (בן דמותו של סאמט, כאמור, ותוכלו לזהות כאן במדויק גם כמה מעמיתיו ב"הארץ"), אשר מחליט לנקום בחברו מילדות, נדב, דווקא כשזה נקלע למצוקה ונחשד ברצח. לשניהם היתה אהובה משותפת, נילי לביא (בת דמותה המוסווית של גור), שהתאהבה בגיבור סיפורנו, אשר סירב לעזוב למענה את אשתו (כמו במציאות, שעליה דיווח סאמט בראיון למוסף "הארץ"), ואחר כך עברה לאותו חבר, נדב, עד שנטשה גם אותו.

     

    אהבה תמורת רצח

    כעסו של הגיבור על "הבגידה" של חברו עם נילי, וניסיונו להינתק מהשפעתו הכריזמטית של אותו חבר, הם הרקע להחלטתו האלימה "להרוס את נדב" - באמצעות חקירה עצמאית וזדונית שתנסה להוכיח כי החבר אכן רצח. בהזדמנות נפתלת זו הוא מקווה להחזיר אליו את אהובתו, עכשיו כשאשתו מתה.

     

    אבל כל הציר העלילתי המרכזי הזה מופרך מיסודו וחסר אמינות רגשית, רצוף הפרזות נפשיות וסתירות ואי דיוקים קטנים - למשל כשהוא מגדיר כ"מרושעת" את תובנתו הפשוטה והעניינית של ידיד כלשהו מתנועת מרצ, אשר שומע מהגיבור עדכון על נדב וקובע, "משהו רע עובר ביניכם". מה מרושע בהערה בסיסית זו?

     

    הרגש מסתתר כאן גם מאחורי קלישאות. למשל ביחסיו של הגיבור הלא-צעיר עם נשותיו השונות (ומדובר, מסתבר, בגבר-גבר): עם האחת, רוסייה צעירה, הוא נפגש לדייט ראשון במסעדה ו"אחרי זה, בלי חוכמות מיותרות, עלינו אלי". אצל השנייה, עיתונאית פוליטית, הוא "מגביה קצת את השדיים מהיפים שראיתי", והשלישית, הלא היא הגיבורה הגורלית נילי, "הזדיינה בלהט". מה שנכון נכון, כנראה, גם כשהוא לא נשמע הכי מתוחכם.

     

    גם לקלישאות פסיכולוגיות רוחש הגיבור כבוד מוגזם: כשמישהי מציעה לו, למשל, תובנה רעננה ולפיה האהדה שלו לעלייה הרוסית מחביאה איזה רצון לכבוש לעצמו נערה רוסייה (מה שאכן קרה) הוא מעדיף על פניה את "דברי הטעם" של הפסיכיאטר שלו, ולפיהם אותה נערה "סיפקה את הצורך שלו בשליטה". כמה מקורי.

     

    וכיוצא בזה השימוש המאנייריסטי-דרמטי בשירה. למשל, כשבעימות מסוים בין הגיבור והגיבורה היא מדקלמת לו מתוך "בובה ממוכנת" של רביקוביץ, ובהמשך – היא משתמשת בציטוט מנתן מזך. שימו לב לפאנצ': "היא פסעה מולי כדי לדייק בשיגור מהלומה נוספת. 'וגם זה ספיישל בשבילך: כשהרגש דועך השיר הנכון מדבר. נתן זך'".

     

    מסירה אבק שטות

    אבל יותר מכל אלה מעיק על הקריאה גודש האגואיזם הטבול ברחמים עצמיים של הגיבור. והפעם - מדובר ברגש אמיתי וגלוי. זהו מין נרקיסיזם ילדותי החוסה באשה כמו באם, שיש בו צד מובהק של אטימות מוסרית – מחרמן אותו לגלות, למשל, שפילגשו היא אישה נשואה ואם לילדים.

     

    ממילא, הוא מרבה לזהות בגידה בהתנהגות של חבריו הקרובים, אבל ממעט להרגיש לא נוח עם בגידותיו שלו. וכשהוא כותב כי החלטתו שלא לעזוב את הבית הינה "כישלון נוסף במאבק הישן שלי בסולידיות, ביורמיות", ברור כי הבחור לא שוקל בכלל שיקולים במימד המוסרי, אלא במימד האגוצנטרי לגמרי: אצלו המאבק הוא בין התדמית העצמית של הבוהמיין לבין התדמית העצמית של היורם.

     

    אבל מה עם ההשתתפות הממשית בכאב הממשי המשוער

    של אשתו, למשל? (על זה "גידון", כפי שקורא לו בלעג הירשפלד בשירו דנן, לא שמע). לכן, כשהגיבורה מבטיחה לגיבור "אני עוד אלמד אותך לאהוב", אומר לעצמו הקורא, שהיא עוד לא הבינה באיזה קליינט קשה נתקלה.

     

    ועם כל זאת, נציין, יש בספר גם התנסחויות מעניינות, ציוריות, בעלות עומק תרבותי, וישנן גם הערות כנות. הנה, למשל, אשתו של אותו נדב מאשימה בזעם ובדמעות את הגיבור כי בשיגעונו דחף את חברו להתוודות על משהו שלא עשה, ודוחָה את ניסיונו למרוח אותה באיזו רפליקה: "'שם עמדתי ולא יכולתי אחרת', אמרתי, והיא נפנפה לעברי בגב ידה כמסירה אבק שטות".

     

    החלק השטותי בספר הוא אכן הניסיון "להרוס את נדב". ממשי יותר הוא ניסיונו של המספר להבין איפה החמיץ את האהבה. לא בטוח שיצאה מזה תובנה ממשית.  

     

    • "להרוס את נדב", גדעון סאמט, הוצאת כרמל, 221 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים