העם היהודי ומשנת חייו

למסכת ברכות אני חבה את חיי. הפעם היחידה בחיי בה באמת שאלתי את נפשי למות הייתה לפני עשרים ושתיים שנים. הייתי בת תשע-עשרה, שרתתי בשירות לאומי כמדריכה בחברת נוער בקיבוץ דתי בעמק בית שאן. המציאות אליה נחשפתי לראשונה בחיי הייתה מבחינתי גוש גדול ולא מבורר של כאב; טיפלתי בילדים רכים שסבלו ממצוקות משפחתיות בלתי נסבלות.

סביבי, בקיבוץ, פגשתי הרבה זיקנה, עצב וחוסר משמעות. האמונה באלוהים הלכה ורחקה ממני ממש בעל כורחי, והותירה אותי עם ערמת הלכות נטולות משמעות, ואפילו החבר הראשון שלי נעלם לי מול העיניים.

בגיל תשע-עשרה רבים מאתנו מתחילים את האימונים במשברי החיים, בגיל תשע-עשרה המשברים האלה נראו לי בלתי נסבלים ובלתי פתירים.

את הרגע בו הרגשתי שמסכת ברכות עוזרת לי להציל את חיי אני כמובן לא אשכח. זה היה מוקדם בבוקר יום ראשון, הלכתי לתחנת האוטובוס בדרכי מבית ההורים בירושלים, לקיבוץ שבעמק בית שאן. גוש הכאב תפח לממדים בלתי נסבלים כמעט. אלוהים יודע איך מכל הדברים שבעולם נזכרתי דווקא במשנה הראשונה של מסכת ברכות, והיא התחילה להתרוצץ לי כמו יתוש משוגע בתוך הראש:

מסכת ברכות פרק א משנה א

"מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים עד חצות רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר..."

הפתיחה הזו של ספר הספרים היהודי, של התלמוד, כל כך לא צפויה שהיא כמעט בלתי נתפסת. דווקא מתוך המוזרות של פתיחת מסכת ברכות, הלמה בי פתאום ההכרה שיש דברים גדולים בחיים שנפתחים דווקא בלילה, שהחור השחור שמתרוצץ לי בלב לא חייב לסמן את הקץ. העם היהודי, אמרתי לעצמי, בחר לפתוח את משנת חייו דווקא מהלילה ולא מהיום, ודווקא בשאלה קטנה ולא בסיפור גדול וטוב.

הבחירה האלוהית-המקראית, היא לפתוח את התורה ב'בראשית ברא', בסיפור מבטיח על ראשית ההתהוות, בחוויה האומניפוטנטית של יצירת העולם.

לעומת הבחירה האלוהית-מקראית, משיב העם היהודי לאלוהי ההיסטוריה בשאלה קטנה של אמצע החיים, בשאלה הלקוחה מחיי היומיום, והחשוב מכל בעיניי - העם היהודי בוחר לגייס את עצמו ואת אלוהיו למסע החיים מתוך הכרה בממשות החושך.

פתאום, מעומק הכאב, הבנתי שהמשנה שמנקרת לי בראש משקפת בחירה ולא כורח, ומשום כך היא אפשרית גם לי. הבנתי שכך בחר העם היהודי לראות ולספר את תולדות חייו ושהוא היה יכול לבחור גם אחרת. גיבורי התלמוד חוו את חורבן ירושלים ואת המעבר ההירואי, הכואב והמשקם ליבנה, וחלקם חוו גם את כשלון מרד בר-כוכבא.

חכמי התלמוד מבקשים לספר לנו שאפשר לגייס כוחות, שהלילה, החושך וסימני השאלה אינם סוף הדרך. זה מה שלימדה אותי המשנה הלא-צפויה הזו, שם, על הגבעה דרכה טפסתי לתחנת האוטובוס. זה מה שהבנתי שהיצירה של העם היהודי מזמינה אותי ללמוד על החיים הפרטיים שלי.

כל זה קרה לי בצורה הכי לא מתוכננת ומוסברת שבעולם ומאז אני מאוהבת במסכת ברכות, ומאז אני חייבת לה חוב שפשרו נסתר ממני.

אני מקווה שאני לא עד כדי כך נאיבית, אני לא באמת חושבת שהתלמוד יכול להציל חיים. מה שהציל אותי היו ככל הנראה כוחות החיים מעוררי ההשתאות הנטועים בנו, כוחות שלרוב מצליחים למשוך אותנו להתמודד גם עם חוויות קשות ומטלטלות ולא לוותר.

התלמוד לא הציל אותי, אבל בנדיבותו וחכמתו הוא הציע לי שפה לנסח בה את כאבי, הוא הציע לי כלים תרבותיים ארוכי שנים, לנסח בהם את מה שהיה עבורי, עד אותו רגע, בליל לא מאורגן של מצוקות. יתר על כן, התלמוד הצביע לי על סולם בעזרתו ניתן אולי להיחלץ מבור הכאבים, והסולם הוא הלימוד מהניסיון המצטבר של העם היהודי.

יחד אתו ובשפתו למדתי שלפעמים מתחילים ליצור דווקא מתוך לילה, שחרדות, סימני שאלה וכאבים יכולים להיות מנוף ליצירה, לעשייה ולפתיחת דף חדש בחיים, וששאלות פעוטות של אמצע החיים הן השאלות האמיתיות שראויות לדיון. באותם ימים התחלתי 'לתרגם' את כאבי לשירים וגם בהם התלמוד היה לי לשפה.

יש להניח שחיי היו נצלים ומתפתחים גם בלי מסכת ברכות, אבל אין לי ספק שזה היה קורה בדרך לגמרי אחרת, ועל כן אני עדיין חייבת לה, למסכת ברכות.

שכול והאגדה החיה - שנים רבות לאחר אותו בוקר יום ראשון, אני עתידה למצוא את החוויה התלמודית שלי מנוסחת בשפה טיפולית-מקצועית בספרו של פרופ' מרדכי רוטנברג "שכול והאגדה החיה" (ידיעות ספרים, יהדות כאן ועכשיו, 2005). פרופ' רוטנברג, בבקשו להציע פסיכולוגיה יהודית - פסיכולוגיה של הפרט הנבנית מהנסיון ומהתבונה הלאומית המשוקעת במקורות יהודיים, מתייחס, בין השאר, למשמעות אגדות החורבן והמעבר מירושלים ליבנה:

"האגדה היא בבחינת פתח תקווה... כך הפכה אגדת בנייתה של יבנה של רבן יוחנן בן זכאי למטפורה חינוכית שמסמלת כיצד ניתן להפוך את "ארון המתים" (שהוצא מירושלים) ל"ארון הספרים" היהודי, המזין את תחיית הרוח היהודית מאז ועד ימיינו. ברם, האגדה גם מספקת אנרגיה רומנטית סובייקטיבית, שמעצימה את יכולת ההישרדות וההתמודדות עם קשיי היום בעתות של מצוקה ודיכוי..." (עמ' 106-7)

רוטנברג טוען כי הסיפור על שיקומה של התרבות היהודית ביבנה לאחר כשלון המרד הגדול וחורבן בית המקדש השני, יכול וצריך להציע מודל להתמודדות גם עם תהליכי שיקום פרטיים; גם כשהכל חרב יכול אדם למצוא בחייו "יבנה" קטנה אליה אפשר ללכת; לאדם יש מידה רבה של בחירה בדרך בה הוא מתאר ומנתח את סיפורי התבוסה והכאב שלו; ספרים ורעיונות יכולים לפעמים להציע יותר בטחון מזה שמציעים מבנים גדולים, נכסים וטריטוריה. אלה חלק מהתובנות הטיפוליות שמבקש רוטנברג ללמוד וללמד מתוך הנסיון הלאומי שנצבר באגדות התלמוד.

השם המתעתע של מסכת ברכות – מסכת ברכות היא המסכת הפותחת את היצירה התלמודית. הבחירה לפתוח את ספרות התלמוד במסכת ששמה "ברכות" מעוררת כמובן ציפיה. לומד התלמוד בבואו אל מסכת ברכות, מצפה לגלות בה דיונים ותובנות על מושג הברכה, על החלקים הברוכים של החיים.

ואכן, ההתבוננות המבורכת נמצאת במוקדה של מסכת ברכות המציעה את המבנים ואת מטבעות הלשון היסודיים של התפילות והברכות. מסכת ברכות מבררת, בין היתר, באלו דרכים עלינו להודות לאלוהים, האם וכיצד עלינו לברך על המזון שאנחנו אוכלים, האם עלינו לברך את אלוהים רק על חוויות טובות או שיש לברכו גם על התרחשויות רעות (וכיצד יודעים מהו רע ומהו טוב? מהי הפרספקטיבה הנדרשת לצורך השיפוט?), האם יש דברים וצורות התנסחות בלתי לגיטימיות כלפי אלוהים, ועוד. ועוד.

אולם עלינו לזכור כי רעיון הברכה יכול להיות מובן רק על רקע המודעות לאפשרות החיים הלא-מבורכים. רק מי שמבין וחווה חלקים לא מבורכים בחייו, כמה לחוויות שמציעה מסכת ברכות. הברכה יצאה לאוויר העולם יחד עם אחותה התאומה - הקללה.

אם כן, בלב לבה של מסכת ברכות מתקיימת מלחמת עולם בין הכמיהה לברכה לחרדת הקללה. בערבו של יום, המוות יבלע הכל, ובמובן זה ברור מי הוא המנצח הסופי במאבקי הברכה-קללה, ואף על פי כן, ואולי אפילו דווקא בשל כך, מסכת ברכות היא תגובה הירואית לתודעת המוות, היא המסכת המספרת את סיפור הבחירה בחיים ובברכה לא מתוך הכחשת הסבל כי אם מתוך מודעות עמוקה למלאך המוות הממתין בסבלנות בפתח.

מכאן מובן כי כל מי שמתחיל ללמוד את מסכת ברכות צריך להסכים לחוות במהלך הלימוד חוויות של חרדה, כאב, אבדן ומוות, לצד ומתוך חוויית של ברכה ושפע.

מסכת ברכות מתנהלת כמו הים במחזוריות של גאות ושפל. מי שיבחר להתמסר למסכת וללמוד אותה דף אחר דף יראה כיצד היא מציעה תהליך ספיראלי של התקרבות אל תהומות הכאב ושיבה אל הברכה. התבוננות כואבת – התמודדות – צמיחה ומנוחה (שהיא גם הערכות לגל הבא) זו להבנתי התבנית החוזרת של מסכת ברכות.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ג עמוד א

אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל.

בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח והמתין לי עד שסיימתי תפלתי.

לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי: שלום עליך, רבי.

ואמרתי לו: שלום עליך, רבי ומורי.

ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו?

אמרתי לו: להתפלל.

ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך.

ואמרתי לו: מתירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים.

ואמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה.

באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך - מתפלל תפלה קצרה.

ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות.

לכאורה לפנינו טקסט שתכליתו הלכתית: "למדתי ממנו שלשה דברים (בהלכה)..." אך אין ספק שבמקרה זה ההלכה היא שפת הדיון יותר ממטרתו. אפשר היה לנסח את הלכות "המתפלל בדרך" בתמצתיות יתירה (וכך אכן יעשו ספרי ההלכה שלאחר התלמוד) אבל רבי יוסי לא באמת מבקש ללמד אותנו פרק מעשי בהלכות תפילה, רבי יוסי מבקש ללמד אותנו פרק במפגשים עם "החורבות של החיים".

הוא מבקש לספר לנו שלא לכל "חורבת חיים" כדאי להכנס. הוא מציע למי שבוחר להכנס ל"חורבה" לדאוג לכך ש"אליהו זוכר לטוב" כזה או אחר, ישמור לו על הפתח ולא יתן לו להשתהות שם זמן ארוך מדי, והוא מציע, כך נדמה לי, שאם כבר בחרנו להכנס ל"חורבה" שנקשיב ונשתדל לזכור וגם ללמד לאחרים את משמעות ה'קולות' ששמענו מתוך ה"חורבה".

בשולי מסורת זו אך בלב לבה של החוויה התלמודית אני חושבת על משחק המילים 'חורבה' ו'חבורה' ושההמלצה המשוקעת בהוויה התלמודית היא להתמודד עם 'חורבות' החיים גם באמצעות ה'חבורה'. 'חברותא' היושבת ולומדת תורה יחד יכולה להציע שותפות מלאת עוצמה למסע רצוף האתגרים האינטלקטואליים והרגשיים של לימוד התלמוד.

כולנו זקוקים לחסד ולברכה, אפילו אלוהים - המשאלה לקבל ולתת ברכות היא צורה עמוקה של אינטימיות. מבקש הברכה מצהיר, בעצם בקשתו, על קושי, כאב וחולשה, על מחסור. נותן הברכה צריך להסכים לראות את עצמו, לאותו רגע, כמי שיש לו אפשרות להעניק תובנה והרגעה באותו מקום בו חברו חש רעב, נותן הברכה נדרש כמובן גם להיות מסוגל לראות את צרכיו של מבקש הברכה ולהסכים להיות אתו 'באשר הוא'. זו משמעות המתנות שאנו מחליפים בחוויית הברכה.

אגדה מרגשת ומסעירה במיוחד במסכת ברכות היא האגדה בה אלוהים עצמו מבקש מהכהן הגדול שיעניק לו ברכה:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד א

אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים (בקודש הקודשים), וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני.

אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין.

ונענע לי בראשו.

ביום כיפור, בשעה שהכהן הגדול נכנס להקטיר קטורת בקודש הקודשים, בשעה בה עיני הכהן והעם כולו נשואות לברכתו של אלוהים הכל-יכול, מבקש אלוהים מהכהן הגדול, בנו, שיברך אותו! ישמעאל (ששמו, בהקשר שלנו מרתק) לא נבהל מהפגנת החולשה האלוהית, הוא לא מהסס או מתבלבל וממהר להציע ברכה.

בשיאם של ימי הסליחה מספר אלוהים לכהן הגדול שגם לו, לאלוהים, יש קשיים וחסרונות משלו, שגם הסמכות זקוקה לפעמים להתבוננות בגובה העיניים ולברכה. נראה שישמעאל לא מתרגש מהגילוי המרעיש שגילה בקודש הקודשים, הוא יודע שגם ל"אבא" יש מצוקות וחולשות והוא מציע לו ברכה היוצאת מנקודת הבט של הבן וצרכיו ובאופן אולי פרדוכסלי, תכליתה דווקא לחזק את מעמדו של האב, לגרום לו להמשיך להיות לנו לאב סביר ואחראי, בלשונו של ויניקוט: שיהיה עבורנו "אב טוב דיו".

כולנו זקוקים לברכות, אפילו אלוהים. מבקשתו המרגשת של אלוהים לישמעאל, מבקשים החכמים ללמוד: "שלא תהא ברכת הדיוט (אדם פשוט) קלה בעיניך". נדמה לי שכאן החכמים מציעים לנו ללמוד להחליף ברכות. להקשיב לאנשים המברכים אותנו בכניסה לבניין המשרדים או בכניסה לקניון, לברכות שאנו מחליפים עם בני הבית מדי בוקר. להעצר לכמה שניות ולהקדיש תשומת לב לברכות שאנחנו נותנים ומקבלים. לשים לב שלא נחמיץ את ההזדמנות להתבוננות ולנראות הטמונה ברעיון הברכה.

אם אשתמש בשפה מאופקת אומר שמבחינה היסטורית ותרבותית ניתן להתווכח על אמיתותה של כל אחת מהקביעות הנ"ל של מגילת העצמאות, שהרי העם היהודי שלפני הציונות בחר לספר על עצמו שהתגבש דווקא כעם עבדים בורח במהלך שנות נדודים במדבר, ולא בארץ ישראל. גם את יצירת התורה בחר העם היהודי למקם במדבר ולא בארץ ישראל.

וזה כמובן עוד לפני שהזכרנו את משקלן התרבותי של יצירות הדורות בתפוצות. ולסיום חלקי של ההסתייגויות אציין שגם על ה"הגליה בכוח הזרוע" ועל האמונה בתשוקה הקבועה של העם היהודי לשוב לארצו ניתן לשאול כמה שאלות.

אז מה יש במגילת העצמאות אם לא עובדות? הייתי אומרת שיש בה ניסוח של משאלות לב ושל עמדות פוליטיות ותרבותיות בנות זמנה ומקומה. לעניינינו חשובה ההעדפה הברורה שנמצאת בה ליצירות שנוצרו בארץ ישראל הריבונית ובשפה העברית, והכוונה כמובן לרוב חלקי התנ"ך.

המשנה נוצרה בעברית אך רובה ככולה בתקופות בהן לא היינו אדונים ל'דמותנו המדינית' ואילו התלמוד – הוא נוצר בשני מרכזים – בארץ ישראל הלא-ריבונית ובבבל, ובשניהם הוא נוצר בשפה הארמית. רצה המקרה, רצתה ההיסטוריה, וכוחה של הקהילה הבבלית עמד לה, ותלמודה הפך לספר הנלמד ביותר בעולם היהודי.

כפי שנקל להבין, יצירה אדירה זו אתגרה את המהפכה הציונית בכל מובן אפשרי: בשפה ובאזור בו היא נוצרה, בתכנים ההלכתיים שבה ובעולם האמונות והדעות שהיא מציעה. החינוך הציוני בחר, בדעת ובבלי דעת, לזנוח יצירת פאר זו שסתרה רבות מהאתוסים שהוא יצר וחיזק.

אני מבקשת לטעון שפריחתם של בתי המדרש הליבראליים בעשרים השנים האחרונות, המתעקשים על הקצאת מקום מרכזי ללימודי התלמוד, מלמדת גם על חשבון נפש מחודש שעורכת החברה הישראלית עם המורשת הציונית. הדרישה ההולכת ומתרחבת של ישראלים מבוגרים לנכס לעצמם את ספר הספרים היהודי שנגזל מהם במערכת החינוך הציונית – את התלמוד – היא גם דרישה לשוב ולבחון את מערכת היחסים של המרכז הישראלי עם המרכזים היהודיים בתפוצות, בימים ההם וגם בזמן הזה.

התלמוד הוא טקסט לא פתייני, ראיתם כיצד מנוסחת משנת הפתיחה שלו: "מאימתי קוראין את שמע בערבית" – מי מאתנו היה בוחר להתחיל עם בן זוג שזה משפט הפתיחה שלו? ובאמת, הרבה אנשים חוששים לגשת אל התלמוד כיוון שחלקו כתוב בשפה זרה וכיוון שסגנונו ותכניו ההלכתיים והאגדיים נראים רחוקים מעולמו של היהודי החילוני.

אני לא רוצה לעשות יחסי ציבור לתלמוד, אלפיים שנות חיים ויצירה מלמדות שהוא ממש לא זקוק לזה. אני רק רוצה להזמין אתכם לחשוב שוב על משפט הפתיחה המפתיע שלו: 'מאימתי קוראין את שמע בערבית' לראות כמה יושר וכנות יש בו, כמה שהוא לא מעמיד פנים וכמה שהוא תובעני. זה משפט שמכניס אותנו הישר אל הקרביים של החיים, אל המציאות הפשוטה על כל מה שיש ואין לה להציע.

במחשבה שניה אני רוצה להאמין שאני הייתי הולכת שבי אחרי גבר שמציע לי משפט פתיחה שכזה. למען האמת, אני חושבת שאני בעיצומו של הרומן. כל מה שאני יכולה להציע מתוך רומן החיים שלי עם התלמוד הוא להזמין כל אחד ואחת לערוך ניסוי - לפנות כמה שעות טובות ולהצטייד בכמויות יפות של סבלנות, פתיחות ובעיקר – ביטחון עצמי ולצאת לדרך.

את הדרך אני כמובן ממליצה לפתוח בהתחלה שמציבה את עצמה באמצע החיים – במסכת ברכות.