לוחמי חופש
אוגוסט הגיע, פריז התרוקנה ולכנרת רוזנבלום לא נותר אלא להשתאות בפני המחויבות העמוקה של הצרפתים לפרויקט החיים השפויים: חופשת הקיץ הקדושה
בדיוק כמו שהנעורים ניתנים למי שאינם מסוגלים להשתמש בהם כראוי, גם החופש הגדול בוזבז עלי. עד השנים האחרונות חופשות נראו לי הרבה פחות מעניינות מהחיים שלי. חודש בניו יורק, אני יכולה להבין, שוטטות ברחובות, קניות וסרטים ואוכל והופעות. זה כן. אבל נופש? בטן גב? אפילו בסיני, שבזכרונות הדהויים של החופשים, יכולתי לנוח באמת רק אם ידעתי בוודאות שתוך ארבעה ימים זזים מכאן. גם בזמנים שבהם כל תא בגוף שלי זועק למנוחה, נופש עדיין עושה לי בעיקר אסוציאציות של מוזיקת מעליות וג'לי בית חולים.
חמור מזה, כחניכת תנועת העבודה-היא-חיינו, תמיד נדמה לי שאני זקוקה לסיבה ממש טובה לחופש. אפילו שינה היא משהו שאני קונה מעצמי, המעסיקה הקשוחה, רק באמצעות תלאות איומות שאני צוברת במהלך היום. בסופו של כל יום אני מזמנת את עצמי לחקירה קצרה ונוקבת: למה באמת אני כל כך עייפה? הרי לא בדיוק סחבתי משאות בנמל. מה בכלל עשיתי היום? כתבתי? דיברתי? נפגשתי? סידרתי? טיפלתי? אפשר לחשוב. לאט לאט אני מתחילה להבין - עדיין לא לקבל, אבל להבין - שעייפות היא מצב טבעי, וכמו רעב אמיתי לפני ארוחה טובה, העייפות יכולה להפוך את השינה למשביעה הרבה יותר.
אולי הזדקנתי קצת, אבל עכשיו, בסוף יולי בואכה אוגוסט, אני נהנית לראות איך פריז הולכת ומתרוקנת לה לקראת הווקאנס. בשבילי, כמו בשביל כל אדם בעל מוסר עבודה ישראלי סביר, המפגש עם סגנון החיים הצרפתי הוא טיפול בהלם. מרבית האמהות לילדים קטנים לא עובדות בימי רביעי, בבית הספר לוקחים חופשות אינסופיות של שבועיים פלוס וויקאנד כל חודש וחצי מה שלא מפחית ולו שעה ממשכו הרגיל של החופש הגדול, וכמובן, סוף השבוע הארוך, המורכב מיומיים מלאים של חופש. החופשה כאן משולבת בחיים באופן עמוק כל כך, ארוגה לתוכם. היא נתפסת כאן כזכות יסוד, עד כדי כך שהרשויות עוזרות לילדים למשפחות חד הוריות נזקקות לקיים את המסורת הקדושה הזאת, עד כדי כך שמשטרת הרובע שלנו מציעה לכלול את בתיהם הריקים של הנופשים בסיור השגרתי. עובדים כאן ונחים כאן, כל דבר בעתו.
ריקה סוף סוף. רחבת האייפל (צילום: כנרת רוזנבלום)
החיים הולכים ונעשים איטיים
אנחנו לא יוצאים לחופש ביולי-אוגוסט האלה. יותר מדי עבודה דחופה וחופשות שמתוכננות לציית ללוחות שנה אחרים. בעיני המקומיים כאן זה הופך אותנו לאנשים, איך לומר זאת, די מסכנים. אנחנו זוכים לאותו יחס שמקבלים בישראל אלה שלא חוגגים את ליל הסדר: לא נתערב לך בהחלטות המשונות שלך, אבל הבעת פנינו תסגיר היטב מה אנחנו חושבים עליך. כמו שהודיעה לי חברה חדשה מהגינה: אתם בצרפת. את צריכה – אחת: לדבר צרפתית, ושתיים - לדעת: יש כאן שלוש חופשות חשובות, בחג המולד, בפסחא וחופשת הקיץ. ובחופשות האלה נוסעים, זה מה שעושים כאן.
הבניין שלנו כבר ריק ברובו, גם השכנה קלת השמיעה מלמטה נסעה לה לכל הקיץ, כך שהילדות יכולות לשחק כדורסל על רצפת הפרקט מבלי שננזף בצרפתית במבטא יווני כבד. בבית הספר יש מועדונית לכל החופש, והרבה ילדים משתמשים בשירותיה המצוינים, אבל כששואלים אותי לכמה זמן אני מתכוונת להכניס את הילדה שלי, ואני אומרת שלמרביתו של החופש, כמעט מתקשרים ליצחק קדמן הצרפתי.
אנחנו לא נוסעים לחופש, אבל מסביבנו החיים הולכים ונעשים איטיים יותר ויותר: האוטובוסים מגיעים לעתים רחוקות יותר, בבית המרקחת מכריזים על שעות עבודה קצרות יותר, והמאפייה והקצב הודיעו שייעדרו לכל אוגוסט. מי שנשאר, שיאכל דגים. מעניין אם הפרות שמחות על החנינה הזמנית שקיבלו.
שתי פאזות של חיים
יש משהו נעים, ותרני, בהתרופפות הזאת. כמו לראות את תל אביב הולכת ומתרוקנת בערבו של חג, והידיעה שלכמה שעות כולם, לא משנה מה למדו ומה נטייתם הפוליטית ומצבם הכלכלי, עושים בדיוק אותו דבר: עומדים בפקקים, מקללים את השעון, מתפללים שהילדים לא יירדמו לפני שמגיעים. התחושה הזאת, של חג שמשותף לכולם לא הורגשה כאן אפילו ביום הבסטיליה ב-14 ליולי. אבל עכשיו, באוגוסט, כולם מתגייסים לפרויקט חידוש האנרגיות, פרויקט החיים השפויים.
גם אם הייתי יוצאת לחופשה בכפר, בהשראת אותו סרט צרפתי מקסים שממנו זכורה לי בעיקר תמונה מזעזעת של קילוף ארנב לבן מעורו בדרך להיותו ארוחת ערב ריחנית, אני לא בטוחה שהייתי ממש נופשת. משהו שקשור לטיפול בילדות שלא מפסיק אף פעם ולאופי, שגם הוא, כך נראה, לא מפסיק לעולם. אבל האפשרות הזאת, גם אם היא כרגע לא ממש שלי, להפסיק הכל, יש בה משהו קסום. ילדותי. ישן, כמו סרט משפחתי אילם שצולם במצלמת סופר 8 בצבעים של ירוק דהוי וקצת כתמתם.
חופש. של שבוע. שבועיים. חודש. מתעוררים לאט, הולכים לשוק, מבשלים, אוכלים, רוחצים כלים, הולכים לטייל קצת בכפר, קונים בגט, אוכלים עם גבינות, קוראים, מדברים, הולכים לישון. וחוזר חלילה, שנה אחרי שנה באותו מקום, באותו בית, שלך או שכור, כך שאין צורך להחליט בכל פעם מחדש לאן נוסעים, רק להזמין שנה מראש. זה לא טיול, זה חופש. פשוט עוד צורת חיים. כמו שילדים להורים גרושים גרים בשני בתים, כאן יש שתי פאזות של החיים: חופש, ועבודה כדי שיהיה כסף לצאת לחופש.
אני, בינתיים, נהנית מההאטה בקצב הנשימה של העיר. נראה אותי מצליחה לנשום ככה בעצמי, לאט, שקט, בלי לחץ, בלי שום מטרה לרוץ אליה, בלי שום דבר להספיק, בלי שום דבר להצליח בו. נראה אותי. נו.
לפנייה לכתב/ת 
