זו רק ההתחלה, רבותי

קרב ההסברה המתרחש מול עינינו אינו אלא בבחינת הקדימון. הקרב האמיתי יחל רק לאחר הפסגה. בינתיים עולים השחקנים למגרש, זורקים כדורי חימום ומקללים את הצד השני כדי לחמם את האוהדים, שמצידם מתכוננים לגמר הפוליטי הגדול בתולדות המדינה.

ההרכבים
משמאל עולה רק הכוכב-שחקן-מאמן אהוד ברק, כשמאחוריו הצוות המקצועי המיומן מדרבי הבחירות של 99'. אבל איפה הנבחרת? שחקני החיזוק דוד לוי, יוסי פלד ונתן שרנסקי פרשו או עברו לצד השני. רמון ובן-עמי עדיין בחדר ההלבשה. שחקני הספסל נשלחים ללהטט בדברת מוושינגטון, אבל קשה לראות את ברק עולה למשחק עם יולי תמיר, עמרם מצנע, עוזי ברעם וכבוד הרב מלכיאור. וכמו תמיד, יש להחביא את יוסי ביילין שנוהג להטביע את הכדור דווקא בסל של קבוצתו ולא של היריב.
בימין, לעומת זאת, נמשך הקרב על ההרכב. שרון תובע את עמדת הסנטר, אבל הספונסרים מיש"ע לא מאושרים. ייתכן והם מתכננים להחזיר להרכב את אימת השמאל shooting mouth נתניהו. במקרה זה לא מובטח אפילו מקומם של אלופי הקליעה הפוליטית לימור לבנת וסילבן שלום. מהצד הצליח אהוד אולמרט, בנאומו המשובח בעצרת הימין, להוכיח שהשמועות על מותו הפוליטי היו מוקדמות. בסופו של דבר יגבר מי שיצליח לבנות סביבו את תלכיד המחנה הלאומי יחד עם קואליצית של"י: שרנסקי-לוי (יצחק)-ישי ואולי גם להחזיר הביתה את מרידור ודוד לוי.

הטקטיקה
הימין כבר גיבש טקטיקה בסיסית. הוא זיהה את שתי נקודות התורפה של השמאל - ירושלים ופינוי ההתנחלויות - וסביבן הוא מרכז את הקרב. ברזרבה יש את שיבת הפליטים וחילופי הגבול. אפילו השמאל המתון יתקשה לתמוך בברק אם יוותר בנושאים אלה. הסיסמה "ברק מאבד את המדינה" נועדה להחזיר את מאוכזבי נתניהו. מול הסכנה לגורל המדינה מאבדת שאלת המנהיגות האישית את כוחה, ומברק נשלל יתרונו האישי מול כל מנהיג ימין פוטנציאלי. לאחר שיתפרק מערך ההגנה הברקי ("אף אחד לא ילמד אותי על ביטחון"), ינסה הימין להכריע מהמרכז כשיציג שלום אלטרנטיבי לכניעת השמאל (זוכרים את "השלום הבטוח"?).
השמאל עד עכשיו פחות מגובש בטקטיקה, אבל מפגין ביטחון עצמי. בינתיים הוא מסתפק בתקוות השלום, המלווה בהפחדה מאימי המלחמה. הטיל האיראני ואזהרות הטרור הן רק ההתחלה. ההדלפות על ויתורים מופלגים נועדו להרגיל את הציבור לרעיון וליצור רף גבוה, שמולו יתגמדו הוויתורים האמיתיים. על פי סקרי השמאל זה גם עובד. המאמנים מאמינים שבסופו של דבר, הפחד מהתוצאות האפוקליפטיות של דחיית ההסכם (מלחמה, טרור, בידוד עולמי) ייתן רוב קטן לשלום.
טקטיקה כזו תעבוד טוב יותר במשאל עם, ולכן משאל עם טוב לשמאל – בחירות טובות לימין. כדי להגיע למשאל עם ברק יצטרך רוב בכנסת שייקנה – שוב – במחיר ויתורים מופלגים לחרדים (חוק ההשתמטות מצה"ל) ולעמיר פרץ.

האוהדים
ברחוב יש תמיד יתרון לאופוזיציה. הפגנות תמיכה בשלטון מקובלות אמנם בסוריה ובשטחים, אבל לא בחברה דמוקרטית. לכן אוהדי הימין כבר ממלאים את הכיכר, אבל מתנהגים כמו באולם קונצרטים. לא לאורך זמן יסתפקו הבית"רים בקריאות "השופט שוגה". ככל שיתחמם הקרב יתחמם גם הרחוב.
לשמאל יש בעיה נוספת. רבים מהאוהדים הפנאטיים, שגדשו את הרחוב בבחירות, מאוכזבים מהכניעה לחרדים. עד עכשיו הם מעדיפים לצפות במשחק בטלוויזיה מהבית. גם חזרת העמותות לא תשפר את מצב רוחם. במשאל עם הם יצביעו שלום. בבחירות חלקם (אפילו הקטן) עלול להישאר בבית ולהעניק את הניצחון לימין.

הניצחון הראשון
את קרב החימום ניצח הימין. דוברי השמאל הורצו לוושינגטון כי שם נמצאת התקשורת המשועממת. מי היה מראיין את מלכיאור או מצנע על השלום מתל-אביב? אבל הרכבת האווירית המוגזמת מעידה על לחץ מסויים במחנה ברק, שמתפרש בציבור כחולשה. הציבור הישראלי אינו אוהב שמלחמותיו הפוליטיות מתנהלות בנכר. גם חציית התחומים של הצוות המקצועי, בין הפוליטיקה לשירות המדינה, מתפרשת כהליכה על סף השחיתות הנובעת מפאניקה. היא כבר העניקה ללימור לבנת הזדמנות לסנדל בבג"צ את יועצי ראש הממשלה, ולהעלות את זכר העמותות.
אבל הקרב האמיתי, כאמור, עוד לא התחיל. ההיסטוריה אמנם מלמדת שבכל הבחירות המדיניות מאז 77' ניצח הימין, גם בתנאי פתיחה קשים. גם ברק וגם רבין ניצחו על רקע פנימי (מושחתים נמאסתם/הכל תקוע). אבל מצד שני, השלום אף פעם לא עמד בהישג יד ממש. זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם וערפילו עוד רחוק מלהתפזר.