שתף קטע נבחר

לראות כדי להאמין

לסדרת הקאלט "תיקים באפלה" שמור מקום של כבוד בהיסטוריה של הטלוויזיה העולמית, אבל האם אתם באמת מתגעגעים לכוכבי הניינטיז שלכם?

 

 

חייזרים אוהבים אמריקאים. הם עד כדי כך אוהבים אמריקאים עד שהם מרבים לבקר בארה"ב ולהביא רבים מתושביה לספינות החלל שלהם, שם הם מבצעים בהם ניסויים שונים, שנושאים, אם האמריקאים מבקשים יפה, גם אופי מיני.

 

ענף תיירות החלל הכפויה הזו פורח עד כדי כך, שכארבעה מיליון אמריקאים דיווחו עד כה שחייזרים חטפו אותם. כמה אפילו טענו שחייזרים הכניסו אותם להריון. כמה מאלו היו אפילו נשים. "ארבעה מיליון", חשב לעצמו ב-1993 כריס קארטר, מפיק ותסריטאי שעד אותו רגע לא ממש השאיר את חותמו על העולם, "הם די הרבה אנשים".

 

כך באו לעולם תשע העונות של סדרת המדע-הבדיוני המצליחה ביותר של שנות ה-90 (וכמעט בכלל. עוקפת אותה רק "מסע בין כוכבים" לדורותיה) ואחת הסדרות שהצליחו, יותר מכל, ללכוד את רוחו של העשור הזה, שבו היה לנו כל כך טוב עד שחיפשנו מתחת לאדמה ומעל העננים דברים שנוכל לדאוג בגללם.

 

חששנו מקונספירציות ממשלתיות, מפלישת חוצנים, מוירוסים מהונדסים, מרוצחים סדרתיים עם כוחות על, ממוטנאנטים פסיכוטיים, מכל מה שאפשר, בקיצור.

 

כיום אין שוטר טלוויזיוני שמכבד את עצמו שלא נעזר בחייזר או קורא מחשבות, אופרות סבון מתעסקות עם העל-טבעי ואין פינה על המסך הקטן שנקייה ממדיומים או מגיבורי על.

 

מי שלאור כל זאת מתקשה להבין את ההשפעה האדירה שהיתה לסדרת הקונספירציה החייזרית מוזמן למנות את צאצאיה המוצלחים והרבים מספור, מ"זהות בדויה" ל"על טבעי", מ"באפי" ועד "מדיום", מ"אבודים" עד "גיבורים" ואפילו מעבר לים, ב"טורצ'ווד" הבריטית.

 

עלילה מורכבת

השילוב שהציעה "תיקים באפלה" בין עבודת המשטרה האפרורית, ההגיונית, לבין העל-טבעי, הפארא-נורמאלי, החייזרי, איפשר לה לפרוץ את קהל צופי המדע הבדיוני הרגיל, לחצות את הגבול הז'אנרי וליצור תבנית שסדרות רבות מחקות בהצלחה גם כיום.


דיוויד דוכובני בבכורת הסרט (צילום AP)

 

כריס קארטר תמיד חשב וטען שסוד ההצלחה של הסדרה היה טמון בעלילתה המורכבת. העלילה הזו ליוותה את צמד סוכני האף.בי.אי פוקס "אני רוצה להאמין" מולדר (דיוויד דוכובני) ודיינה "אין מצב" סקאלי (ג'יליאן אנדרסון) במאבקם לפתור את תיקי ה- X, התיקים המשונים של הסוכנות, אלו שעוסקים בתופעות לא מוסברות, בתצפיות לא מאושרות ובנחטפי חייזרים לא מאושרים.

 

מעל שני הסוכנים האמיצים שלנו מתח קארטר את מה שהוא כינה בחיבה, "הקשת המיתולוגית", שפרשה לאיטה, במהלך העונות כולן, קונספירציה ממשלתית באחריות גוף סודי בשם הסינדיקט, שנציגיו השונים כונו על פי הרגליהם האישיים (האיש המעשן, האיש בעל הציפורניים המטופחות) ופעלו בשיתוף עם חייזרים לא ידידותיים, אפורים ונעדרי הרגלים אישיים, במטרה לשעבד את המין האנושי.

 

בנוסף למיתולוגיה המורכבת הזו, שהובאה כאן בקיצורים הנדרשים, הציגה הסדרה גם פרקים שכונו "מפלצת השבוע" ובהם הופיע יצור בלתי נעים כזה או אחר (למשל מוטאנט גמיש וחובב כבדי אדם) או יצור אנושי מוכשר במיוחד (למשל שתי תאומות מתושבחות-גנטית ורצחניות).


מולדר וסקאלי: רמזים מיניים לא מתממשים

 

קארטר טעה. העלילה המסובכת להחריד של הסדרה הלכה והתפתלה עם התקדמות העונות ומבקריה, כמו גם מעריציה הרבים של הסדרה, התחילו להתלונן שהסדרה מעלה יותר שאלות מאשר עונה להן, שאף אחד כבר לא יכול לזכור למה האיש המעשן היה מגיע לבקר את אמא של מולדר, ושלאף אחד כבר לא אכפת מהילדה של סקאלי.

 

מסבך את הצופים

הסדרה הלכה והסתבכה עד כדי כך, שקארטר החליט לשבץ את "תיקים באפלה – הסרט" בין העונות חמש לשש של הסדרה, כדי לעשות קצת סדר. הוא נכשל, וגם הסרט.

 

מי שלא ראה את חמשת העונות הקודמות לא יכול היה להבין כמעט דבר וחצי דבר מהתערובת המסחררת של ניאנדרתאלים, פיגועי טרור, סיפורי כיסוי, וירוסים קטלניים, שמן שחור ועוד.

 

הסרט הסתיים בנקודה בה מתחילה העונה השישית, ובכך הפך לפרק ארוך במיוחד שצריך לצאת בשבילו מהבית ולשלם עליו כסף. אנשים לא השתגעו על הרעיון, המבקרים לא השתגעו על הסרט והאולפנים לא גרפו סכומי ענק (84 מיליון דולר בלבד).

 

מה שכריס קארטר כנראה לא הבין הוא שהצלחתה האדירה של הסדרה נבעה פחות מעלילתה המופרכת אלא מהדמויות שלה. מערכת היחסים המקצועית בין מולדר לסקאלי, בין הפתי-מאמין-לכל-דבר בעל עיני הכלבלב לבין השרלוק-הולמס-בחצאית בעלת הפה הקפוץ, הציגה לצופים היפוך תפקידים מעניין, שבו האישה היא הרציונאלית והגבר הוא זה שבוכה.

 

אבל היתה זו מערכת היחסים הלא-מקצועית והבלתי קיימת בין השניים שבאמת העיפה את הסדרה לגבהי הקאלט. המתח המיני בין השניים, שהקפידו לקרוא זה לזה בשמות משפחה ושנדרשו להם עונות על גבי עונות בכדי להחזיק ידיים, היה מספיק בכדי להניע ספינת חלל וניגודי האופי ביניהם, יחד עם העובדה ששני השחקנים לא היו חתיכים הורסים ובלתי נגישים אלא כמעט השכנים ממול, אפשרו הזדהות מירבית.


דוכובני וג'יליאן: כל רגעי ה"כמעט"

 

אתרי אינטרנט שלמים מוקדשים לכל רגעי ה"כמעט", ה"הנה, הנה, הנה זה כמעט קורה!" וה"אלוהים אדירים, אולי תתנשקו כבר?". הציפייה והתסכול הקבועים יצרו ספרות אינטרנט אירוטית ענפה העוסקת במימוש הפנטזיות של המעריצים.

 

מלבד מולדר וסקאלי הנזיריים יצרה הסדרה עוד דמויות אהובות כמו שלישיית "האקדוחן הבודד", לנגלי, פרוהיקי וביירס, האקרים פרנואידים וחובבי קונספירציות שמסייעים מידי פעם למולדר ומאוהבים בסקאלי, ושנוצרו בהשפעת מעריצי הסדרה.

 

בנוסף להם ניתן לציין את מרק סנואו, האיש שייצר את נעימת הפתיחה המזוהה והמפחידה ביותר אי פעם ואת אסופת הילדים היפהפיים, פעורי העיניים והמבעיתים שאכלסו פרקים מצמררים במיוחד, כגורמים תורמים להצלחת הסדרה.

 

אך כגודל ההצלחה, כך גודל הנפילה. עם העדרויותיו של מולדר מהעונות האחרונות של הסדרה, ונטישת האלמנט האירוטי הסמוי, החלו להסתמן סדקים בספינת הדגל של "פוקס". העלילה הלכה והסתבכה בחוטים של עצמה, רוברט פטריק לא הצליח להיכנס לנעליו האדומות של דוכובני ולבסוף, אחרי תשע עונות, ירד המסך על "תיקים באפלה".

 

או שלא. כן, הנה הם שוב, הצמד הנועז, כאילו לא הסתיימו הניינטיז, כאילו חטיפות זה חייזרים ולא טרוריסטים, כאילו לא עברו חמש שנים מאז ששודר הפרק האחרון, כאילו למישהו עוד אכפת.

 

בואו להאמין

קארטר למד כנראה את הלקח מהסרט הקודם, ו"תיקים באפלה - רוצים להאמין" אינו שייך לקשת המיתולוגית אלא דומה יותר לפרק "מפלצת השבוע" ממוצע, שבמרכזו סוכני אף.בי.איי שנחטפים וכומר-לשעבר פדופיל (ביל קונלי) שטוען שאלוהים מוסר לו אינפורמציה בנוגע לחטיפות.

 

סקאלי ומולדר מתייצבים שוב והבאזז מבטיח שיש בסרט הזה יותר דגש על מערכת היחסים שלהם. אבל כנראה שאפילו זה לא מספיק. הביקורות פושרות ברובן והסרט קיבל די הרבה עגבניות רקובות באתר Rotten Tomatoes.

 

רוב המבקרים מציינים קצב לקוי בין הבעיות העיקריות של הסרט ותוהים על הרלוונטיות שלו לימינו. הרולינג סטון מדייק ואומר שמעריצי הסדרה השרופים שיחפשו את המיתולוגיה שלהם יתאכזבו, ולעומתם, אלו שלא צפו מעולם בסדרה, לא יבינו על מה הרעש.

 

לעומתם, רוג'ר איברט דווקא אהב את קנה המידה הקטן יחסית של הסרט ובהתייחס ל"הענק הירוק" כתב כי זה "מרענן לפגוש בנבלים אמיתיים שאינם מתנשאים לגובה בניין".

 

הקופות, בכל אופן, אומרות את דברן: 10.2 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון, הרחק מתחת ל"האביר האפל" שממשיך להשתולל ללא מעצור. תקציב ההפקה של הסרט היה זעיר יחסית, רק 30 מיליון, אך ספק אם האולפנים יזכו לראות את כולו חוזר אל כיסיהם, שלא לדבר על רווח.

 

אולי זו האמת שנמצאת שם בחוץ: אנחנו כבר לא מתגעגעים לגיבורי הניינטיז שלנו. יש לנו דברים הרבה יותר מפחידים לדאוג בגללם. אולי אנחנו כבר באמת לא בוטחים באף אחד. אולי היום אנחנו כבר לא רוצים להאמין. 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים