כנפי השעווה של אולמרט

הסתלקותו של אולמרט מהזירה הפוליטית לא רק שהייתה מתבקשת, אלא גם הכרחית. דומה כי אין מנהיג פוליטי המסמל יותר ממנו את הסיאוב ואת ההשחתה שפושה בפוליטיקה הישראלית.

לעיתים אנו שומעים מפיהם של מנהיגים פוליטים ואנשי צבא בכירים את ההצהרה החבוטה שהם מילאו עד תום את חובתם לחברה ועתה הם מתפנים לעשות לביתם. הצהרה זו כרוכה פעמים רבות במידה רבה של ציניות. על-פי רוב פועלים מנהיגים אלה כדי להכשיר את הקרקע היטב-היטב עוד לפני שהם פרשו מתפקידם הציבורי כך שהעשייה לביתם תוכתר בהצלחה יתרה מיד עם פרישתם.

אך עניין זה אינו רלוונטי במיוחד לאולמרט. בכל זאת האיש קורץ בכל זאת מחומר אחר, חומר מיוחד במינו. על-פי החשדות המוצקים ההולכים ונערמים למול עינו המשתאה והנכלמת של הציבור, האיש מעולם לא הפריד בין תפקידו הציבורי לבין העשייה לביתו. חמור מזאת: הולך ומתחוור שהוא גם לא היה מוטרד יתר על המידה מהעובדה שהערבוב הבעייתי שהוא רקח בדרך קבע בין הציבורי לפרטי, לא קיבל בלשון המעטה את ברכתו של החוק הפלילי, שלא לדבר על ברכתו של המוסר הציבורי.

אך הסתלקותו של אולמרט מהזירה הפוליטית אינה מתבקשת רק בשל סיבות אלה. אחריותו למחדליה של מלחמת לבנון השנייה סימנה כבר אז את קיצו הפוליטי. הרי מין הדין היה שאותו היגיון ציבורי שהראה לחלוץ ופרץ את הדרך החוצה, , יביא לסיום הקריירה הפוליטית של אולמרט.

יכולתו של ראש הממשלה אולמרט, שנקלע לתפקיד הרם די במקרה, לאחוז בקרנות המזבח התאפשרה בעיקר הודות לאינטרסים צרים של פוליטיקאים הנמנים עם מפלגות שונות שחששו לאבד את כיסאותיהם בשובל הסערה האפשרית שתפרוץ עם לכתו. אך עקשותו של האיש לא הפרה את תכתיביו של ההיגיון הזה, היא רק דחתה אותם, ויש שיאמרו דחייה ארוכה ומיותרת למדי.

מאז שאולמרט חש שהוא מאבד את אמון הציבור בו, הוא פעל נמרצות כדי לקדם יוזמות מדיניות שונות. וראו זה פלא, מראש ממשלה שהכריז פעם שאין מחובתו לאחוז באג'נדה, הוא החל ללהטט מדי יום ביומו בין אג'נדות שונות. פעם הוא פעל לקידום המשא ומתן עם אבו מאזן ופעם עם הנשיא אסד; פעם עם אסד ופעם עם אבו-מאזן.

אולי דמותו של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון עמדה לנגד עיניו כשכך נהג. כאשר פרשת ווטרגייט הלכה ותפסה תאוצה במחצית הראשונה של שנות ה-70, וכאשר הטבעת הלכה והתהדקה סביבו, ניקסון קידם יוזמות מדיניות שונות בזירה העולמית, וביניהן החידוש ההיסטורי של הקשרים הדיפלומטיים בין ארה"ב לסין. אך למרות שהוא נתפס כמדינאי בעל שיעור קומה בינלאומי, הציבור האמריקני מאס במנהיגו המושחת, דבר שהביא לבסוף להתפטרותו המבישה.

אולמרט סירב ללמוד את הלקח. גם בו הציבור מאס והוא איבד את הלגיטימציה לחולל שינויים מרחיקי לכת בין אם במדיניות הפנים או במדיניות החוץ של ישראל. רבים בקרב חוגי הימין וחוגי השמאל כאחד האמינו שכל צעד שהאיש עושה נועד למנוע את הידוקו של החבל מסביב לצווארו. אמונה זו הלכה והכתה שורש לנוכח גל הפרשיות המחשידות שצצו חדשות לבקרים ושבהן היה האיש מעורב.

כאשר מהרהרים בעלייתו ובנפילתו של אולמרט, מפתה להיעזר במיתולוגיה היוונית. דומה כי היא מטיבה להסביר את הסתלקותו של האיש מהזירה הפוליטית, משל הייתה מופע נוסף של הגורל השולט בחייו של האדם. והגורל, יש שיאמרו אינו אלא תכונה אנושית או קו אופי איתן שחקוק בנפשו של האדם ושמכתיב לו דפוס התנהגות שממנו אין מנוס.

המיתולוגיה היוונית מספרת על דיידלוס האדריכל האתונאי שביקש למלט את עצמו ואת בנו איקארוס מהמבוך שאותו בנה ושבו הוא נכלא עלי ידי מינוס, בנו של זאוס. לשם כך בנה לשניהם כנפיים שאותן הדביק לגופם בשעווה. כך הם המריאו מתוך המבוך בדרכם אל החופש הנכסף. לפני שפרשו כנפיים, הזהיר האב את בנו שלא יתקרב מדי במעופו לשמש, לבל תימס השעווה ששימשה דבק לכנפיו. איקארוס לא שעה לאזהרותיו של אביו. הוא התקרב אל השמש יתר על המידה, השעווה נמסה והוא צנח אל מותו.

האם יכול היה אולמרט להמשיך בהתנהלותו המפוקפקת באין מפריע אילולא שלט בתאוותו לזכות בתפקיד הרם ביותר שהזירה הפוליטית מזמנת – ראשות ממשלה? יתכן. הרי התרבות הפוליטית בישראל נוטה להיות סלחנית כלפי פוליטיקאים שסרחו, וזאת בתנאי שאין הם מגזימים מדי בפעולותיהם או ביומרותיהם. אולמרט הגזים בשני התחומים. בדומה לאיקארוס, הוא נסק אל על, התקרב יתר על המידה אל השמש – ואז צנח.

פרופ' יוסי יונה מרצה באוניברסיטת בן-גוריון ובמכון ון-ליר