כמה תסכימי לשלם בעד "שוקולד" נדיר במיוחד?
גם לסקס יש מחיר, מחיר לא ניתן לתרגם לשקלים: 100 שקל, 200 שקל, יום של הרגשה לא משהו, שלושה ימים של הרגשה לא משהו, פיתוח רגשות כלפי יצרן השוקולד, מערכת יחסים לא ברורה עם יצרן השוקולד וכו'. מה מקסימום המחיר שלך?
אחד הדברים הראשונים שלומדים, עוד לפני שפתחתם חשבון בנק ועוד לפני החבר הרציני הראשון, הוא שלכל דבר יש מחיר, מעבר למוצרים בסופר, גלולות בבית מרקחת ובגדים בקסטרו. גם לזיון (ונקרא לזה שוקולד) טוב, אפילו טוב מאוד, יש מחיר, ותצאו רגע מהראש המשפטי, לא כל מחיר אפשר לתרגם לשקלים. כשחושבים על מחיר, זה גם העובדה שצריך לוותר על מסיבה כדי לבלות עם החבר, לוותר על בית קפה עם חברות כדי ללכת לחדר כושר, לוותר על שידור חוזר של חברים בשביל ארוחה משפחתית. כל המחירים שציינתי עד עכשיו הם מה שנקרא "מחירי מציאה" , כי לוותר על בילוי כזה או אחר זה ממש לצאת בזול.
אז כמה באמת עולה שוקולד? איזה מחיר אנחנו צריכות לשלם על זה? ולשם ההבהרה כשאני אומרת "שוקולד" הכוונה היא שזה בדיוק ההפך מההמצאה הפיקטיבית של "עושים אהבה". מדובר במעשה נטו, שעת כושר, אם תרצו הגדרה פורמלית. ואם ציפיתם שחלק מההגדרה תהיה העובדה שהוא נטול רגשות, אז אני שואלת, האומנם נטול?
שאלתי את עצמי מה באמת המחיר. אם היו מוכרים שוקולד טוב (אבל ממש טוב) בסופר, כמה הייתן מוכנות לשלם? ואיפה עובר הגבול בו אתן אומרות שאתן לא נכנעות להפקעת מחירים, שיש גבול לכל דבר?
נניח שאת במכירה פומבית של שוקולד. לא סתם שוקולד, וגם לא איזה שוקולד עילית בסגנון מקס ברנר, גם לא גודייבה. אני מדברת על שוקולד במהדורה מיוחדת, עבודת יד, משהו נדיר בטעם, במרקם ובאיכות. שוקולד שמרגע שטעמת אותו את לא יכולה ולא רוצה להפסיק, ומיד מהביס הראשון את מבינה שכזה דבר עוד לא טעמת בחיים, וספק אם עוד תטעמי.
עכשיו הכרוז מתחיל: 100 שקל, 200 שקל, יום של הרגשה לא משהו, שלושה ימים של הרגשה לא משהו, פיתוח רגשות כלפי יצרן השוקולד, מערכת יחסים לא ברורה עם יצרן השוקולד, פיתוח רגשות פלוס מערכת יחסים לא ברורה, פיתוח רגשות ושום דבר שמזכיר שפעם את ויצרן השוקולד הייתם בסוג של מערכת יחסים.
מתישהו מגיע המחיר בו את כבר לא יכולה לעמוד. בגלל העובדה שהרגשה ממש חרא לא תכניס אותי למינוס או תביא אותי לפשיטת רגל, בפועל אין אף גורם שמאלץ אותי לקבוע מחיר מקסימום. אז איך קובעים את המחיר הזה? ומה קורה כשאת מגיעה למסקנה שאחרי שוקולד כזה לחזור לשוקולד של מקס ברנר, או חלילה שוקולד עלית, זו סוגיה בפני עצמה?
זה היה כל כך טעים שאת חייבת לטעום שוב
כבר טעמת מהשוקולד, המחיר המקורי היה זול מכל בחינה, ממש מציאה, זה היה כל כך טעים שאת חייבת לטעום שוב. את מגיעה למכירה, והמחיר כבר מזמן עבר את הגבול שהצבת לעצמך לפני שנכנסת, מה אז? זה בערך כמו לאכול קינוח כשאת בדיאטה. את אומרת לעצמך: "ניקח רק ביס קטן בשביל הטעם", ואז זה עובר ל"רק עוד ביס קטן", מהר מאוד את מגיעה למצב שאת מעגלת פינות ומיישרת את הקינוח. ולפני ששמת לב, בעודך חושבת כמה טעים הוא, את נחרדת לגלות שהצלחת ריקה.
עכשיו מגיעה השאלה המכרעת: אם היית יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, היית עושה את זה שוב? חורגת ככה מהמחיר שהגדרת לעצמך? האם באמת יש בחורה בעולם שהצליחה להפיק לקחים מהזמנת הקינוח ולא לקחה יותר אף ביס בזמן שהיא בדיאטה, או באמת הצליחה לקחת רק ביס קטן? האם יש מישהי שקנתה שמלה ממש יקרה, נכנסה למינוס ענק והבטיחה לעצמה ש"יותר היא לא עושה את זה!" ועדיין חזרה לזה ברגע שראתה שמלה עוד יותר מדהימה?
אז מה עושים? את מכריזה חגיגית: "זהו, החלטתי, אני לא אוכלת יותר שוקולד כזה בחיים! נכון, זה השוקולד הכי מדהים שטעמתי, נכון, כנראה שלא אתקל בשוקולד באיכות כזאת בחיים. אבל הוא פשוט יותר מדי משמין, ועם כל הכבוד לשוקולד - שום שוקולד לא שווה כזה מחיר".
ואז, ברגע של התבוננות פנימית, את לא מבינה אם את בכלל מאמינה לעצמך. כי כל עוד השוקולד לא מולך זה נורא קל להגיד שלא תגעי בו יותר בחיים. אבל מה יקרה כשיצרן השוקולד יחליט להניח אותו ממש מול הפנים שלך? האם תעמדי במבחן, או שכמו בכל דיאטה, שוב תפלי?
לפנייה לכתב/ת 
מרגע שטעמת אותו את לא יכולה להפסיק
צילום: ויז'ואל/פוטוס
האומנם נטול רגשות?
צילום: index open
מומלצים
