השלום שלא היה

בעודי מתבונן בבואינג 707 של חיל האוויר הישראלי, עם העיטור הכחול על הזנב, שעשה את דרכו לעבר המדרגות והשטיח האדום בבסיס חיל האוויר אנדריוס, התמלאתי בציפייה עזה. זה היה באמצע דצמבר 1999. ערב מילניום חדש. 15 דקות נסיעה משם המתינה וושינגטון בהוד חרישי לקבל את פניו של ראש הממשלה אהוד ברק, עוד אורח רשמי של בירת האומה החזקה בעולם.

באותו רגע, אחרי שבע שנים של התחלות כוזבות ואינספור שעות של משא ומתן עקר, נדמה היה שאנחנו נמצאים סוף סוף על ספו של הסדר שלום ישראלי-סורי. נשיא סוריה חאפז אסד באמת שאף להגיע להסכם שלום עם ישראל עוד בחייו. כך ישבור את הבידוד על ארצו ויכשיר את הקרקע לשלטון בנו. הוא רצה להתחיל בשיחות מיד, בדרג פוליטי. "אני אשלח את פארוק א-שרע", אמר לנו בפגישה בדמשק. שיגור שר החוץ שלו למשא ומתן ישיר עם ישראל יהווה סימן ברור לתושבי סוריה ולעולם הערבי כולו שההסדר עומד להיחתם. א-שרע נראה אומלל, אבל היה ברור שאסד קיבל החלטה: הוא יעשה שלום עם ישראל.

בדרך כלל, כשנפתחת דלת מטוס רשמי, נשיא המדינה או ראש הממשלה הוא הראשון שיוצא ממנו. אבל הישראלים כל כך בזים לכללים בכלל ולכללי הטקס במיוחד, שאצלם אינני יודע אף פעם מי יהיה הראשון שיירד בכבש המטוס. לכן לא הופתעתי כשחבורה של ישראלים הקדימה את ראש הממשלה בדרך למטה. ההפתעה באה כשמנכ"ל משרדו ביקש ממני לעלות למטוס ולדבר אתו. ראיתי את ברק יושב על כסא בחלק השמאלי של המטוס. הוא הזמין אותי לשבת מולו. חשבתי על שורת מקבלי הפנים שחיכתה על המסלול, והתיישבתי חסר סבלנות על משענת המושב.

"אני לא יכול לעשות את זה", אמר ברק.

• עוד קטעים מתוך הספר "The inside story of the last serious attempt to resolve the middle east conflict ,Innocent Abroad", שייצא בינואר 2009 באנגלית בהוצאת "סיימון אנד שוסטר" ובעברית בהוצאת "עם עובד" - בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות"