ביקור בנעלין: כדורי גומי וגללי עזים במטע הזיתים
משלחת של חברי "שלום עכשיו" הגיעה לסיור בנעלין "כדי לראות את הנעשה במו עיניהם". מוחמד עמירה, שבן דודו נהרג בכפר, הדריך את המשתתפים ותהה באוזניהם כיצד יכול היה ילד בן 11, שנורה למוות, לאיים על חיי החיילים. עמירה, שאף טרח וליווה את המבקרים בדרך חזרה, לא התייחס ליידויי האבנים לעבר החיילים - אך האמת היא שגם איש לא שאל
במטע עצי הזית שבין הכפר נעלין לבין ההתנחלות חשמונאים ניצבים כמה עצים הצבועים בסיד לבן. העץ הצבוע, מסבירים אנשי המקום, הוא עץ שנעקר ממקומו ונשתל מחדש, או עץ המיועד להיעקר בקרוב ויועתק לחלקה אחרת - בהתאם לתוואי גדר ההפרדה הנבנית במקום.
העצים הלבנים עומדים במרכזו של מאבק תושבי הכפר הפלסטיני על אדמותיהם, שחלקם הופקעו. קרקע זו כבר עמדה בעבר למבחן בג"ץ, שבעקבות פסיקתו שונה תוואי הגדר. עתה, כשהעבודות נכנסו שוב להילוך גבוה, חשים התושבים שהקרקע תחתם נשמטת - ושכניהם המתנחלים זוכים מן ההפקר.
הסיור בכפר (צילום: שלום עכשיו)
במהלך השנים הצטמצמו שטחי החקלאות של הכפר, שננגס עם הבנייה האינטנסיבית של ההתנחלויות חשמונאים, שילת, מתתיהו, קריית ספר ומודיעין עילית. ההחלטה על הקמת גדר ההפרדה, וצמצום נוסף של השטחים עורר סערה, שהולכת ומתעצמת נוכח האירועים.
בימים האחרונים הכפר נעלין מתנהל בצל טראומה. התלהטות הרגשות שהחלה בירי כדור גומי של חייל צה"ל לעבר מפגין כפות, והגיעה לשיאה עם הריגתם של שני נערים - אחמד מוסא בן ה-11 ויוסוף עמירה בן ה-18, מסרבת לדעוך. תמונותיהם של השניים תלויות בכל מקום בעיר, על רקע מסגד אל-אקצה.
להביא את המיינסטרים לנעלין
אל נעלין מגיעה ביום רביעי משלחת של חברי "שלום עכשיו" מתל אביב וירושלים, המבקשים לראות במו עיניהם את הנעשה במקום, ללא פילטרים. אל הסיור מתלווים גם כמה אנשי רוח ואמנים, שהוזמנו לסיור במטרה להגביר את העניין סביבו. "בצומת שילת יחברו אלינו הפעילים מירושלים והמפורסמים", מבטיחה אחת הפעילות מתל אביב, לנוסעי האוטובוס.
"אנו רוצים להביא את המיינסטרים לנעלין ולחשוף את מה שקורה", מסביר מזכ"ל שלום עכשיו, יריב אופנהיימר. "סיפור נעלין הצטייר מההתחלה כמאבק פרו-פלסטיני נגד הגדר וחיילי צה"ל. אך זה אינו מאבק נגד הגדר, אלא נגד תוואי הגדר וברעיון שהמדינה עושה בה שימוש לטובת שיפור מצבם הנדל"ני של המתנחלים".
הגל-עד לזכרו של אחמד מוסא (צילום: שלום עכשיו)
אל משתתפי הסיור מתלווה בכפר מוחמד עמירה, תושב המקום ובן דודו של יוסוף עמירה שנהרג. ספק רב אם הוא יודע שרבים מבין אורחיו, דווקא תומכים בגדר ההפרדה - בה הוא רואה אסון, ולאו דווקא בתוואי כזה או אחר. הוא נושא דברים בעברית צחה, אם כי רצף המחשבות אינו מסונכרן עם קצב הדיבור, שנשמע מבולבל מהתרגשות.
"ראינו את הג'יפ מתקרב, פתאום אני רואה את יוסוף נופל על הרצפה ומדמם מכל הצדדים", מספר מוחמד, מורה במקצועו שנאבק עתה על חלקת עצי הזית השייכים, בחלקם, למשפחתו. "הוא לא עשה דבר, החיילים ירו בלי הבחנה, אפילו שאמרתי להם – 'זו הפגנה לא אלימה'". מוחמד אף חושף את זרועו ומציג סימני פגיעת כדור גומי, שגרם לשטף דם.
מצלמה ביד אחת, מסיכת אב"כ באחרת
אל עשרות הישראלים המסיירים בשבילי מטע הזיתים, בדרכם אל אתר העבודות על גדר ההפרדה, מתלווה צלם סוכנות הידיעות AP, מוחמד מוחייסן מירושלים. על כתפיו תלויות שתי מצלמות וכן אביזר נוסף – חריג למדי: מסיכת אב"כ, מהסוג שמעלה אבק בארונם של אלפי ישראלים. "פה אין ברירה, חייבים מסיכה", הוא מסביר. "כל הזמן יורים פה גז מדמיע".
סמוך לקו המוגדר בעצים לבנים, לא רחוק מהאתר בו מתרכזים הכלים הכבדים, פוגשים הצועדים בשוטרי מג"ב המאבטחים את המקום. המפקד בשטח מציג בפני אופנהיימר צו האוסר על אזרחים להסתובב במקום. "זהו שטח צבאי סגור, אסור לכם להיות פה", מסביר המפקד. "אנחנו רק מסיירים ויוצאים", מבטיח אופנהיימר, שערב לשמירה על הסדר.
מוחמד מוביל את הצועדים בשבילי המטע, בדרך לגלעד האבנים שהקימו הפלסטינים לזכרו של הילד אחמד מוסא, שנהרג מאש חיה. על האבנים נותרו סימני הדם שלו. "איך הילד הזה יכול היה לסכן את החייל שירה לעברו ממרחק כזה?", שואל מוחמד.
בשבילים, בין אבנים לשיחי הקוצים, על האדמה היבשה של נעלין, פזורים גללי העזים הרועים בשטח, לצד כדורי גומי צה"ליים שנורו לעבר מפגינים בהפגנות האלימות. בצד השביל מפוזרים קופסאות קרטון צה"ליות בהן אופסנו כדורי הגומי. "זה מחסן החימוש", אומרת אחת הצועדות.
פרנויה פסיכית
אחד המשתתפים בסיור הוא הסופר אייל מגד, שתויג בעבר לא פעם במשבצת האינטלקטואל הימני בזכות יחסיו הידידותיים עם יושב-ראש הליכוד, בנימין נתניהו. "אני נוהג להגיע בעצמי למקומות שכאלה ולראות בעיניים את מה שקורה כדי להבין את המציאות", הוא מסביר. "והמציאות הזו" - ממשיך - "היא מציאות שחורה".
"לא באתי כדי להזדהות עם הפלסטינים, אלא כדי לבטא שכל ישר ומצפון. הגדר הזו היא פרנויה פסיכית", אומר הסופר. "היא קורעת את הארץ לגזרים, ויוצרת שנאה לדורות. הגדר נולדה בחטא וגוררת אחריה חטאים נוספים, היא חוצצת בין העמים וסופחת זעם משני הצדדים. הארץ היא מקשה גיאוגרפית אחת, ושום טוב לא ייצא ממה שקורה פה".
בניגוד לפעילי "שלום עכשיו", מגד מתנגד נחרצות לרעיון גדר ההפרדה ויש לו לא-מעט ביקורת על התומכים בה: "כל חבריי מהשמאל פתאום בעד הגדר. ישנו אבסורד בתקופה האחרונה, בה כל שמאלן חש צורך להתהדר בתחושה ודעה ביטחונית".
על בניית הגדר, הוא מודה, הוא חלוק עם גם ידידו נתניהו. "אנחנו שני הפכים בעניין הזה – איני סבור שלגדר יש תועלת ביטחונית, אם הייתה כזו בוודאי שהייתי בעדה. אם הפלסטינים היו רוצים לבצע פיגועים, הם היו מוצאים את הדרך". בניגוד גמור לנתניהו, מגד כבר הביע דעתו על הצורך במדינה דו-לאומית. "איני מפחד מזה, ההיפך".
למטבע יש צד אחד
מועד החזרה לתל אביב וירושלים מתקרב, ומארגני הסיור מזרזים את הצועדים לצאת החוצה, חזרה למקום המפגש. את הדרך מתווה מוחמד עמירה, המוביל את אורחיו אל המקום בו הוקמה סוכת האבלים לשני הרוגי הכפר, והתושבים מכבדים את הנוכחים בשתייה קרה ומשם חזרה לאוטובוסים.ניסיונותיו של מוחמד להרוויח עוד כמה דקות, להמשיך ולספר לאורחיו על אירועי הימים האחרונים והמאבק נגד הגדר, נהדפים בנימוס על ידי מארגני הסיור. "פעם אחרת", אומרים לו ומודים על האירוח. בין המבקרים יש הממהרים לשוב הביתה, להמשיך בשגרת יומם.
אך למרות שנפרד מהאורחים לשלום, מוחמד מתעקש ועולה אף הוא על האוטובוס, נוטל בידיו את המיקרופון ומצטרף לנסיעה עד הכניסה אל הכפר, מצביע על המקום בו נהרג בן דודו יוסוף. "כשמפגין יהודי לוקח נשק לחייל ויורה, באמצע הפגנה, לא עושים לו כלום. כשאני, הנכבש, מפגין נגד אלו שרוצים לקחת לי את הבית, יורים עלינו". על יידויי האבנים לעבר החיילים בהפגנות לא אמר דבר. האמת שגם איש לא שאל.
לפנייה לכתב/ת 
