תכירו: ילדה בת שמונה, פצועה קל

ברשומות הסטטיסטיות זכיתי לתואר "פצועה קל". מוטלת על הכביש כמו שק תפוחי אדמה. מדממת. לא לגמרי בהכרה. אנשים טובים הזעיקו את מד"א, ואת ההורים שלי. ובאמבולנס - כל-כך כאב כשהרימו אותי - התעקשתי להרגיע את הורי, כמו אוטומט: "יהיה בסדר, יהיה בסדר, יהיה בסדר". רק בחדר המיון בבית החולים קפלן, אחרי שגזרו לי את המכנסיים מהרגל המעוותת והשבורה לחלוטין, הצלחתי סוף סוף לאבד את ההכרה בצורה מסודרת, ולהעביר את האחריות על מצבי למבוגרים. באותו רגע הייתי בת שמונה, פחות חמישה ימים.

והנה מה שאמרו המבוגרים להורי, סיפור ששמעתי מהם - ניצולי טראומה משל עצמם - עשרות פעמים: רופא אחד הסביר שצריך לקטוע את הרגל. אחר הגיע, ואמר שממש לא צריך, ועם כמה ניתוחים ועוד כמה פלטינות, הרגל תהיה בסדר. קצרה בחמישה סנטימטר מהשנייה, אבל בסדר. השלישי בכלל לא התייחס לרגל. הוא דווקא הסביר שיש סדק בגולגולת, וצריך לגלח את הראש. אז גילחו, חצי. החצי השני נשאר עם צמה בלונדינית ארוכה. עשו צילום רנטגן, מצאו סדק קטנטן. והגיע גם אורתופד בכיר, אחד שהבטיח שיש אפשרות בלי ניתוח, אבל זה יעלה המון כסף. בשחור. אה, ושרק פרופסור הנזל יכול.

אבא שלי שאל איפה זה הנזל. תל אביב, אמרו לו. עלה על מונית, הגיע לבית של הפרופסור. דפק בדלת. אמר "הילדה שלי...". הפרופסור סגר את הדלת. אבא שלי דפק שוב. כשהפרופסור פתח, אבא שלי תפס בצווארונו ואמר לו ככה: "תשמע, אתה יכול לקרוא למשטרה מצדי. אבל אני לא זז מפה עד שאתה בא לבית חולים קפלן, לראות את הילדה שלי והרגל שלה".

"נו, ומה אתם חושבים קרה?" היה אבא שלי שואל בחדוות ניצחון משונה. "בטח שהוא בא. הריח כסף, בא". 12,000 לירות בערכים של 1966 נדרשו כדי שהפרופסור יחליט שכאן לא יהיה ניתוח, כי אם קיבוע שכזה: בהרדמה מלאה, עם גבס מלא על רגל שמאל, וגבס עד לברך של רגל ימין, ובאמצע חור שכזה לעשיית צרכים במתקן-פיפי מנירוסטה של בית חולים. והגבס המשיך מעלה, עד לחזה.

16 במרס, 1966, יום ההולדת השמיני שלי. ההכרה חוזרת אלי לשנייה, ומבהילים אותי לחדר ניתוחים. משם אני יוצאת 30 קילו ילדה, ו-35 קילו גבס. ועל הגבס, בטוש אדום, תאריך ייצורו ויום הולדתי. והכל מאורגן באופן בלתי סביר, כשבין הרגליים המגובסות יש זווית של 65 מעלות בערך, מה שמקשה מאד על נשיאתי באלונקה. או על מציאת מיטה הגיונית בשבילי בבית החולים.

ואז הגיעו כל מיני אנשים לבדוק לי את הזיכרון. לא רע, תמיד היה לא רע, אבל חשבון שכחתי לגמרי. לכתוב בקושי ידעתי, וכבר הייתי בכיתה ג'. אז הביאו פיזיותרפיסטית או מרפאה בעיסוק או משהו, והיא לימדה אותי לטוות בנול קטן. הילדים מהכיתה שלחו לי ציורים ואיחולי החלמה. בציורים רואים ילדה, כביש, אוטו ודם. את הבלונים פוצצתי.

אבא שלי קנה לי מתנה ליום ההולדת, ג'יפ מתכת גדול ונוצץ כזה, שכמותו לא ראיתי לפני כן מעולם. ג'יפ אדום. עד היום שמורה בי חיבה עצומה לג'יפים אדומים. אבל את הצעצוע השלכתי בכל הכוח שנותר בי על המנורה באמצע חדר מחלקת ילדים. ואז הגיעה אחות, ואמרו שאני משתוללת, ודחפו לי זריקה כדי שאירגע.

חודשים בתוך הגבס עברו על "פצועה קל". מונחת כאבן שאין לה הופכין במיטה של ההורים, עד שאבא בנה מתקן שיעזור לי לזוז קצת אם אני מחזיקה בו בידיים בחוזקה. המתקן, אם לא אכפת לכם, הוא חבל תלייה מאולתר שהשתלשל מהתקרה. אבא שלי היה מק'גייוור אמיתי. עוד בנה לי מתקן קריאה שכזה, שמחזיק את הספר כי אני לא יכולתי במצבי המאוזן.

חברים לא באו. שנאתי רחמים, ולא רציתי אותם. מורתי שושנה ברק באה פעמיים בשבוע ללמד אותי, שעה בכל פעם. זה הספיק כדי לעבור את כיתה ג' בהצלחה מבלי לבקר בה.

כשלא האכילו או השקו אותי, כי לבד הרי לא יכולתי, קראתי המון. עוד ועוד ועוד כדי לברוח. ככה אני עושה עד היום. את מיומנות הקריאה המהירה עד כדי פסיכיות פיתחתי אז, בגבס. ילדים אחרים למדו לטפס על עצים ובאלט קלאסי. אני קראתי.

ופתאום הרגשתי שתולעים אוכלות אותי מבפנים, בעקב רגלי השמאלית. שכבתי בבית, בלי מזגנים כמובן, בחום אימים. ומתישהו התחלתי להרגיש שבתוך הגבס, בעקב שמאל, משהו אוכל אותי באופן עקבי. אמרתי לאמא שלי שיש לי תולעים בגבס. הובא רופא, הוא התבונן בגבס בעיון, אבל לא הסתכל עלי. כדורי שינה הוא רשם לי. פרונוקטל.

אבל לא הצלחתי להירדם, כי אכלו אותי תולעים. קצת קשה לישון ככה. מינון הכדורים הועלה. הייתי מסוממת. נמרים דהרו על התקרה לנגד עיני המשתאות. סבתא שלי, אישה חכמה, אמרה שצריך רופא אחר. הובא אחד כזה והוא החליף כדור א' בכדור ב'. מסוממת ומותשת, ישנתי קצת, אבל ממש לא מספיק.

וככה עד היום בו הורידו לי את הגבס במסור חשמלי גדול ומלא רעש. ומה אתם חושבים מצאו בתוכו, בתוך העקב? עצם לבנה חשופה, והבשר סביבה אכול לגמרי, מלא רימה ומסריח. לרופא הבכיר שבא עם ערימת סטאז'רים לחזות בפלא, אמרתי שזה כואב להיות צודקת. ספק אם הוא זוכר. אני זוכרת. הגוף זוכר. הצלקת הגדולה והמגעילה והחור במקום שבו לאנשים אחרים יש עקב, מזכירים לי בכל יום.

ואחרי זה ראיתי את הרגל שלי. כולה. לבנה כמו סדין, דקיקה כשלד, בלי שום רקמת שריר. עכשיו תלכי, אמרו לי. אבל אני כבר שכחתי איך הולכים. וכשירדתי מהמיטה, הרגל התקפלה לי בצורה משונה ונשברה. שוב גבס, הפעם רק עד הברך, רק חודש וחצי.

כשהורידו את הגבס השני, כבר לא מיהרו עם העניין של ההליכה. מישהו, בכיר אחר, הבין שהילדה לא מסוגלת ללכת, ויהיו הסיבות אשר יהיו, היא צריכה הידרותרפיה. ככה יצא שמכל משפחתי, שונאי-מים מושבעים, אני היחידה שלמדתי לשחות. כתבתי על זה כבר פעם, אבל לא על ההשפלה: להיגרר בכסא גלגלים אל שפת המים, לפחד פחד מוות. לפחד עד כדי להשתין מפחד בבגד הים.

באותו זמן הייתי בת שמונה וחצי, ועוד קצת. בתהליך שיקום מפציעה קלה, קלה בלבד. סעו בזהירות.