השבר בין הזיקה והזכות על הארץ

בחשבונות נפש כפי שהם מתנהלים כיום - כלומר בפומבי, כשעין אחת פקוחה אל הקורא והעין השנייה אל קבוצת ההתייחסות שממנה בא בעל החשבון - מן הראוי שהכותב יגדיר את עצמו. ובכן, לא נולדתי בקיבוץ, לא התחנכתי במוסד החינוכי, לא הייתי בגרעין, לא למדתי בבית-ספר גורדון, לא חרשתי ולא קצרתי, לא הייתי בהכשרה; החינוך בבית שגדלתי בו היה מסורתי להפליא, על סף הדוסיות המודחקת. בהכשרתי האקדמית הגעתי רק לתואר מוסמך ולא אוכל להתהדר בתואר "פרופסור", אותה הילה נאה שבמשך שנות ההתייסרות והאלם הקלה על הגדרתו של השמאלן המצוי. לא סירבתי לשרת בצה"ל; להפך, הארכתי מאוד את שירותי.

מנחה אותי תפישת עולם ליברלית, ומתוכה נובעת גישתי לכיבוש. עם זאת, אני מאמין שהרס תחושת האחריות לנעשה במדינה בקרב חלקים רבים בציבור הנו אסון, מה גם שבד בבד מתחסלים המנגנונים להגנה על העובדים, בשל ההפרטות למיניהן (וגם כתוצאה מהקמתן של אלפי העמותות, המגישות סעד במקום משרדי הממשלה). עמדות חברתיות אלה הביאו אותי לניהול 'הקרן החדשה לישראל', שהיא מעוז שמאל ידוע התומך בזכויות האזרח ובזכויות-האדם (ועל כן נחשב לאוהב ערבים). הוסיפו לזה יותר מ-20 שנה בטלוויזיה של השמאלנים, פלוס אשכנזיות מוכחת, פלוס אהדה להפועל ירושלים, וקיבלתם את הצירוף הנכון: יורה ובוכה, שמאל קלאסי.

שחיקת האידאולוגיה

עכשיו אפשר לצאת לדרך של חשבון נפש, ולהכות על חטא שחטא השמאל בהתנשאות ובגאוות חינם. אם הקיבוץ היה שיטה כל-כך טובה, למה לא עשו מבית-שאן קיבוץ, אלא רק מחסן לידיים עובדות? מה, הקיבוץ לא היה שיטה כל-כך טובה? ואני חשבתי שרצו לייצא אותה לאפריקה ולאמריקה, גדודים של מתנדבים הוכשרו כאן כדי להעביר את השיטה לאורגון ולוויומינג, אבל חלילה לא לבית-שאן ולא לקריית-מלאכי. למה? כי בבית-שאן גרים ערבים-יהודים, ומה מבינים תושביהן של עיירות-הפיתוח בקיבוץ? הרי הם מתעקשים להיות יהודים גלותיים, והקיבוץ כבר תפוס.

ועל חטא שחטא השמאל באי-התנערות מן הטרור הבולשביקי בברית-המועצות. שני מיליוני יהודים חיים בברית-המועצות, העם היהודי עוד לא הספיק ללקק את פצעיו מהשואה, והשמאל עדיין מחבק את סטאלין. אחר-כך נלחמנו במשך עשרות שנים מול נשק רוסי, שעמלי כל העולם שלחו למצרים ולסוריה.

ועל חטא שחטא השמאל כנגד ציבור שלם במדינת ישראל, הלוא הוא הציבור הערבי בן העם הפלסטיני, שאנשיו חיים בינינו כאזרחים שווים לכל דבר, כביכול. השמאל-מרכז היהודי הרגיל את עצמו למן היום הראשון לאפלייתו המעוגנת בחוק של ציבור שלם, וזאת בניגוד גמור לרוחה של מגילת העצמאות במדינה, שהוקמה אך זה עתה לאחר אלפיים שנה. בכך, אם תרצו, הונחה התשתית ליחס כלפי הפלסטינים, שמאז 10 ביוני 1967 אנחנו אדוניהם. האם זוהי הפרשנות הראויה ל"חזון נביאי ישראל"? הצביעות, העמדת הפנים וכיבוס השפה גרמו בסופו של דבר לשחיקתה של כל אידיאולוגיה.

ועל חטא שחטא השמאל, כאשר ויתר על נכסי העזרה ההדדית והתרבות. קשה להגזים בגודל המפעל שהוקם כאן החל מראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת ועד קום המדינה, וכל זאת בתחום הביטוח הסוציאלי, זכויות הנשים העובדות, הגנה על הקשיש, פיתוח הספרות והתיאטרון העבריים וההעסקה המאורגנת והמוגנת. מה קיבלנו תמורת הוויתור? איך נתַנו לזה להתרסק?

האם עשינו זאת משום שהרגשנו שהמצביעים שלנו בטוחים, ובלאו הכי מי שייפגע זה מצביעי הליכוד, אז שיאכלו אותה? ובינתיים התרופפה הריקמה הקושרת את מדינת ישראל למסורת היהודית לדורותיה: לזיקה אל הקהילה, להתחלקות בנטל, לשותפות גורל. אבל כשהזיקה נחלשת, נמוגה גם תחושת הקהילה היסודית ביותר, הקיימת בכל בית-כנסת קטן. הציבור החילוני חש בה אולי ברמה של יוצאי אותה יחידה בצבא, אבל לא הרבה מעבר לכך. איש לעצמו.

באופן הרחב ביותר אומר, כי חשבון הנפש שהשמאל צריך לעשות זהה לחשבון הנפש שצריך לעשות הימין הדתי-משיחי-לאומי, והוא מתמצה בחוסר היכולת לפתור את הדילמה שבין הזיקה לזכות.

הוויתור על הזכות

לכל ציוני שגדל בגלות היתה זיקה מלאה לכל חלקיה של ארץ-ישראל: לנחלת יהודה ולנחלת ראובן, למערת המכפלה ולשילה וגם לטבריה, לירושלים ולצפת. הציונות בארץ-ישראל, בצעדים הראשונים של המסע אל העָבָר, ויתרה על הזכות על כל חלקיה של ארץ-ישראל, אך לא ויתרה על הזיקה אליהם: לא רק הזיקה הפיזית לגבעון ולדרך אפרתה, אלא גם הזיקה הבסיסית לערכי היהדות.

אחד המפעלים המפוארים של התנועה הקיבוצית, לבד מבניית הארץ והקמת התשתית הכלכלית למדינה שבדרך, הוא מפעל ההגדות הקיבוציות. בכל קיבוץ, גם בימים שבהם כמעט לא היה מה לאכול, חיברו והדפיסו הגדה ובה הגידו את סיפור הגאולה של העם, את סיפורו של הקיבוץ והישגיו, וביכו את השואה ואת גורלו של העם היהודי באשר הוא. ואף שעל השולחן היה גם לחם ולא רק מצות, היתה שם התפוצצות של יצירתיות יהודית ובקשת דרך יהודית, שכתבה וניסחה את עצמה מחדש בימים שבהם העולם היהודי כולו חָרַב.

הם המציאו מחדש את חגי ישראל אך גם את השפה, את התרבות, את הקשר עם קהילות ישראל בתפוצות, וכל זאת מתוך זיקה יהודית עזה וטבעית. לברית הזאת, של זיקה שאינה מתרגמת את עצמה לזכות מלאה על השטח, היתה שותפה גם הציונות הדתית-לאומית, שוויתרה על הסימטריה בין הזיקה לזכות. לא כן החלק החילוני-רוויזיוניסטי, שלא ויתר על הזהות בין הזיקה לזכות, אך הובס בוויכוח הפוליטי עוד באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת.

כל אחד מן החטאים של השמאל שהוזכרו כאן נגוע בשבר הזה שבין הזיקה לזכות, שבר שנוצר לאחר הניצחון במלחמת ששת-הימים. שכן, מלחמת ששת-הימים וכיבוש השטחים פתחו שוב את ההזדמנות להפוך את הזיקה לזכות.

ראשונים הופיעו על הבמה הציבורית אנשיה של ארץ-ישראל השלמה, חילונים ברובם, רוויזיוניסטים, אנשי 'אחדות העבודה', נתן אלתרמן ומשה שמיר. אחר-כך, על בסיס התפישה הדתית-משיחית, צמח 'גוש אמונים'. לא היתה זו תפישה בטחונית, אלא תפישה דתית-אידיאית פשוטה וישירה. מה שמנע אז את סיפוח השטחים כחלק ממדינת ישראל היתה ההכרה, הרווחת כאן עד היום, שישראל לא תוכל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית ללא רוב יהודי איתן, אלא אם כן היא מתכננת טיהור אתני גדול-ממדים שיאפשר לה לשלוט בכל השטח.

אף ממשלה ישראלית לא קיבלה עד היום את התפישה הזאת. עם זאת, כתוצאה מעמדתו המגומגמת של הגוש המרכזי בשמאל הפוליטי, שבעצם נכנע לכל דרישות המתנחלים, במשך 40 שנות כיבוש נוצר מצב שבו היפרדותה של מדינת ישראל מהשטחים הכבושים היא כמעט חסרת סיכוי. תהליכים אלו אף הובילו להיעלמותו של השמאל, ומה שנשאר ממנו חי במדינת תל-אביב, מנותק משאר הארץ, ומכתיב לה כללים חברתיים על בסיס של כלכלה גלובלית והעדר מוחלט של אחריות הדדית.

הוויתור למתנחלים לא היה רק ויתור "טכני" כתוצאה מכיפוף ידיים פוליטי: משעה שהתפישה המדינית-תרבותית שלפיה אמנם יש סימטריה בין הזיקה לבין הזכות השתלטה על המדינה, אותו חלק מהשמאל, שלא הסכים עם התומכים בהמשך הכיבוש, הגיב בוויתור מלא על זיקתו לארץ-ישראל ולמסורת היהודית. כתוצאה מהוויתור על הזיקה היהודית קם כאן דור, שבמקרה הטוב (ומדובר במיעוט שולי) מחויב לערכים אנושיים אוניברסליים שספג בבית, אבל ברוב המקרים הוא קונפורמיסטי, צר אופקים וחסר כל בסיס של ידע או עניין שיאפשר לו ליצור פרשנות משלו לזהותו היהודית.

הנושא הטעון, החמקמק והמביך של הזיקה לארץ ולמסורת היה במהרה להינתקות כוללת מן הזיקה למרחב התרבותי-לאומי המקומי. אחרי ההינתקות מן הזיכרון ההיסטורי הלאומי נעשתה העברה מלאה בטאבו של התנ"ך. אמנם מאיר שלו כתב את "תנ"ך עכשיו", אבל הוא כבר נמנה עם הדור הישן, ואהבתו לתנ"ך מצטיירת כיום כשיגעון פרטי של תרח ירושלמי או איכר מן העמק. השמאל אף הזדכה על הסמלים הלאומיים. הדגל, השפה העברית, המילה "לאומי", בירת ישראל, מצעד החיים, העלייה, ההתיישבות, תנועות הנוער - כל אלו היו לנחלתם של אנשים אחרים.

המעוז האחרון

מראשית שנות ה-80 החל 'גוש אמונים' להכשיר אנשים לכל גשרי הפיקוד של המדינה, בעיקר בצבא, בתקשורת ובמינהל הממשלתי, כהכנה לרגע שבו ייקחו על עצמם את העסק כולו. תגובת השמאל היתה התנערות מוחלטת מהשירות הציבורי לגווניו, וּויתור על גשרי הפיקוד. וכך, שחיקת הזיקה היתה במהרה להתנערות מן האחריות ומן הנכונות להיאבק עליה.

במצב עניינים זה היה בית-המשפט לבעל-הברית ולמעוז האחרון של העמדות השמאליות. לשם פנו השמאלנים כדי להגן בכוח החוק על זכויות האדם והפרט, שהעריצות השלטונית ביקשה לצמצם אותן. במקום שבו אין לחוגי השמאל השפעה פוליטית והם חסרים עמוד שדרה אידיאי ברשות המבצעת, בית-המשפט הוא המפלט, ובמקרה של אזעקת אמת זה לא יספיק.

כבכל דור, גם כיום נוטים להאשים בכל את הצעירים: בוגרי לבנון והאינתיפאדות, פליטי מערכת החינוך שהם צמחו בה, יוצריהם של ערוץ-2, "כוכב נולד" ו"אקזיט". אבל האשָׁם הוא דווקא בבני דורי, שגילם כגיל המדינה, ושהיה בהם הכוח לקום אחרי מלחמת יום-הכיפורים ולגרש מכאן את הממשלה שלא רק נכשלה בתפקידה המדיני-בטחוני, אלא גם התחילה לממש הלכה למעשה את הקשר הישיר בין הזיקה לזכות.

אותה קבוצה ענקית, שיצרה את המנוף הפוליטי לשינוי וגירשה את גולדה ואת גלילי, התפרקה זמן קצר לאחר מכן, ורק החלק השמאלי המובהק מתוכה יצר את 'שלום עכשיו' וניסה, בגופו ממש, לעצור את התהליך. אלא שבלא גיבוי פוליטי בתוך המערכת הוא נוּצח בעקביות. הוסיפו לזה את תהליך ההזדקנות הטבעי, את הרצון לעשות לביתך, כלומר, להתחיל לעשות כסף ולחיות כמו בן-אדם, וגם את החילון הבוטה של תופעת 'שלום עכשיו', ותגלו כי אין כל סיכוי שהקבוצה הזאת תיקח על עצמה את המשימה לקבוע את עתידו של הציבור היהודי בישראל.

ועוד לעניין הזיקה:

תפישתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כולל הקושי הבלתי נמנע להגדיר את החיבור הזה, מחייבת דיון קבוע על גבולות הדמוקרטיה ומהותה, ועל מהותה היהודית. אך עתה כמעט לא נותרו במחנה החילוני של השמאל בני-שיח, שעומדת להם זכות כלשהי בתחום הזהות הדתית, או לפחות כאלה המסוגלים להשמיע בָּעניין אמירה משכנעת.

בן-גוריון וברל כצנלסון לא נתקלו בקושי הזה: הם היו יהודים על-פי דרכם, ולא חששו לריב עם הרב קוק, עם ה"חזון איש" או עם הרב סולובייצ'יק. אך כבר לדור הגנרלים הראשון שתפס את מקומם בשלטון חסרו הכלים, ודומני כי למעט שולמית אלוני, היתה כאן שממה מוחלטת. רק היא ידעה להחזיר ציטוט כנגד ציטוט ולהשיב בשׁוּרה מפרקי אבות על כל נימוק דתי-לכאורה, שהצדיק עקירה של מטעי זיתים או התעמרות בחלש. כיום לא נותרו בשטח בני-שיח או יריבים, המסוגלים לצקת פרשנות יהודית לתוך עמדותיהם החברתיות, הכלכליות או המדיניות.

התנועות ה"מיובאות" של היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית לא הצליחו למלא את החלל הרוחני-הדתי. התנועות האלה, שמקורן ביהדות ארצות-הברית, אמנם מתמודדות בצורה אחרת עם היחס לחלש, לכיבוש, לצדק חברתי, למעמד האישה. אך אף על פי שהן הצליחו להכות כאן שורש ואפילו לכלול בין שורותיהן מספר גדל והולך של ישראלים, השפעתן על מערכת החינוך ועל השיח הדתי שואפת לאפס. ואילו תנועה מקומית של התחדשות יהודית לא-אורתודוקסית בעלת השפעה ניכרת לא צמחה כאן.

ועוד הערה אחת לסיום: בדיונים שנערכו בקמפ-דייוויד בתקופת ברק ובפורומים רבים אחרים, הועלתה על סדר-היום שאלת זכות השיבה של הפלסטינים אל גבולות ישראל שלפני 1967. בלי משים, דווקא אלה שהצניעו את הזיקה של עצמם אל ארץ-ישראל ונתנו לה מקום כל-כך שולי, הם שדרשו לדון בנושא.

והרי גם המתונים ביותר בקרב הפלסטינים, אלו שהביעו נכונות לוותר על הזכות הפוליטית, לא היו מוכנים אפילו לדבר על ניתוק הזיקה. זה שאין לאדם זכות פוליטית ביפו או ברמלה אינו אומר שאין לו זיקה למקומות האלה, שהם אינם חלק מתרבותו ומהשיח הלאומי שלו, מושא לגעגועיו.

החולשה של הנושאים ונותנים מן השמאל - והדבר הדהים גם את הפלסטינים - היא העדר הדיבור הכן והנחוש על הזיקה. והרי עלינו לזכור שכך הם פני הדברים גם אצלנו: נסיגה מחברון לא תמנע את הגעגועים אליה. ההפרדה בין הזיקה לזכות, ושמירת הזיקה, היא הבסיס למשא-ומתן ולפיתוח היחסים לא רק בתוך החברה היהודית אלא גם, ובעיקר, עם הפלסטינים.

דברים אלה נכונים גם ביחס למתנחלים: מי שלא מסוגל להפריד בין הזיקה לזכות דורש מן הצד השני לוותר לא רק על זכויותיו המדיניות, אלא גם על זיקתו. הוא אינו יכול להבחין באפשרות ההפרדה, ומשום כך אינו יכול להביא לקץ הסכסוך אלא בדרך של מימוש זכות מלאה על כל המקומות שיש לו זיקה אליהם. בצד השני, של החמאס, השיח זהה לחלוטין, ומשום כך עלינו לראות שרק לבעלי הזיקה המלאה המתפשרים על הזכות יש סיכוי לשלום.