יוסי, ילד שלי מוצלח

המערכת הפוליטית מחכה לפרס. המפתח, אומרים, בידי מרצ. היא זו שצריכה להחליט אם להעניק את קולותיה לפרס, כדי שיוכל להגיש מועמדות לראשות הממשלה. לפי החוק צריך עשרה חברי כנסת מסיעות שלמות, כדי להתמודד. פרס יכול אולי לקבל את קולות הערבים, אבל אז הוא יורה לעצמו ברגל. מרצ מבחינתו זו לא מציאה גדולה, היה רצוי סיעה מרכזית יותר, אבל זה מה שיש. אז עכשיו כולם מחכים לפרס והוא עצמו מחכה למרצ. למה מרצ מחכה?
מה באמת ההתלבטות במרצ? יחסי יוסי שריד ושמעון פרס הם יחסים עם היסטוריה מרתקת. היו שנים שהיה בינהם משהו מיחסי אב ובן. בן גדול אמנם, אבל בן פוליטי. מה ששיבש את היחסים הפמליריים הללו היה האגו. יוסי שריד נוהג לומר שנכון אמנם שיש לו אגו ענק, מהגדולים והמפותחים שיש בכנסת, אבל תאמינו או לא, לפרס יש יותר. יכול להיות שהוא צודק. עוד לא נולד טלסקופ רב עוצמה שיוכל להכריע בקרב הכוכבים הזה, של פרס ושריד. שניהם חריפים, שניהם בעלי דעות מדיניות דומות, שניהם מותיקי מפא"י, שניהם חוו את כל תהפוכות הפוליטיקה, ושניהם מאוהבים בעצמם עד כדי כך, שלידם נרקיס המיתולוגי הוא סתם אלטרואיסט חובב אדם.
בתנאים האלו – מה יחליט יוסי שריד? לאן ינתב את החלטת סיעתו? אהוד ברק נותן עכשיו ליוסי שריד את כל הכיבודים שהוא מנע ממנו קדנציה שלמה. הוא שולח אותו בשליחות מדינית, הוא מתייעץ אתו, הוא רואה בו שותף. ברק, מוכרחים להודות, עושה הכל כדי להרעיף חנופה פוליטית על שריד. היה זה שר האוצר המנוח, שמחה ארליך שאמר כי בפוליטיקה, איש עוד לא קיבל סטירה על חנופה.
אלו הם נתוני הפתיחה האישיים, אבל לגופו של אדם – על מה ההחלטה? בפני מרצ עומדים שני אישים, שניהם הוכיחו מחויבות לתהליך השלום, שניהם מתאימים מאוד לדעות מרצ. ההבדל הוא בביצוע: פרס הוא פשוט מבצע מוכשר הרבה יותר מברק. הוא מבצע טוב יותר בשני תחומים חשובים: המדיני, והפוליטי.
המדיני – ברור היו לכולם כי היומרה – החיובית כשלעצמה – של ברק, לגמור את העימות בקמפ דיווד, ולהגיע להגדרה של קץ הסכסוך – יומרה זו הייתה הרת אסון. ברגע ההוא קשה כנראה היה להגיע לכך, ויעידו על כך שלושת החודשים האחרונים, שהיו מייאשים ועקובים מדם. הכנסת הר הבית, ואתו את הפאנטיות הדתית לויכוח, הקשתה מאוד על השגת פתרון. פרס לא היה עולה על המוקש הזה.
גם מהצד הפוליטי יש לפרס יתרון בולט. למעלה מחמישים שנות פוליטיקה ישראלית עשו אותו לאשף בתחום הזה. הוא לא היה עולה על מוקש ביחסים עם ש"ס, עם המפד"ל, עם דוד לוי, ואחרים. פרס הוא מזן הפוליטיקאים שגם בעלטה גמורה ידעו לקשור זנבות של שני שועלים יריבים, ולרתום אותם למשימה אחת.
כנגד זה יש סיכון בתמיכה בפרס. הוא עוד לא זכה אף פעם, ולמה למרצ להאמין שמי שלא התגבר על משה קצב יתגבר על אריק שרון? הוא לא יכול להיות נציג מפלגת העבודה, ויש בכך סכנה גדולה של פיצול השמאל. אם הוא יפסיד לשרון – האם לא יאשימו את מרצ בשגיאה הגדולה הזו?
כל השאלות הללו נכונות. ההתלבטות לא קלה. אבל אם מתחשבים בכל זאת בממד המכריע – מי יתפקד יותר טוב כראש ממשלה – הכף נוטה לשמעון פרס.