אלוהים ובני אדם חייבים להיפגש

מהו 'הישר'?

בתנ"ך מוזכר כמה פעמים ספר עלום ששמו 'ספר הישר'. במקומות מסוימים טוענים חז"ל שמדובר בספר בראשית (על שם האבות שנקראו 'ישרים') ובמקומות אחרים הם מזהים אותו עם ספר דברים המצווה עלינו שוב ושוב לעשות את הישר בעיני ה'. ציווי המוזכר פעמיים בפרשה שלנו:

שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ ... כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ (יב, כח)

כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר ... לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ (יג, יט)

לעומת דרישה זו, מוזכרת לגנאי בפרשתנו בחירתו של האדם לעשות 'הישר בעיניו': 'לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו' (יב, ח).  אם כן, הישר והטוב של האדם ושל אלהים לא תמיד עולים בקנה אחד, ובמקרה של סתירה ההעדפה של הפרשה שלנו ברורה - 'הישר בעיני ה'.

העמדת המתח בין 'הישר' האנושי לאלהי מעוררת שאלות כבדות:

• מדוע התורה משתשמשת בשני המקרים במילה 'ישר'? האם המעשה 'הישר' יחסי ותלוי בעיני המתבונן?
  

• כיצד ייתכן שאני, שנבראתי בצלם אלהים, יכולה להבין את 'הישר' הפוך מכפי שמבין אותו אלהים? מהו המנגנון האלהי שניטע בתוכי הגורם לי לחתור תחת צלם אלהים שבקרבי?
  

• אם 'הישר' שלי יכול להטעות אותי באיזה כלי אשתמש על מנת לברר את המעשה הראוי בעיני אלהים?
  

רבי עקיבא חותר תחת הבחירה המקראית

''ועשית הישר והטוב בעיני ה'' - הטוב בעיני שמים, והישר בעיני אדם - דברי רבי עקיבא' (תוספתא שקלים ב, ב ומקומות נוספים)

רבי עקיבא מפנה את תשומת לבנו לשתי המילים המופיעות בפסוק: 'ישר' ו'טוב'. לשיטתו הדרשנית יש למצוא משמעות מיוחדת לכל מילה, והוא אכן מוצא – אלהים מורה לנו מהו המעשה הטוב, ובני אדם מורים לנו מהו המעשה הישר (בלי להכנס כרגע להבדל בין 'טוב ל'ישר')

רבי עקיבא לא מקבל את ההנחה המקראית שהאדם נדרש ל'דומם' את מנועי הצדק שלו בבואו לבחור את דרכו בחיים. למדנו גם שלאדם ולאלהים יכולות להיות עמדות שונות בשאלות אלה. יש תחומים, קובע רבי עקיבא, בהם עלינו לשאול את האדם ויש תחומים בהם עלינו לשאול את אלהים. פרשנותו של רבי עקיבא חותרת תחת המשמעות הפשוטה של הפסוק (אם יש כזה דבר) התובעת עצימת עיניים אנושית אל מול עיני הצדק של האל. אלו ואלו עיני אלהים חיים, קובע רבי עקיבא ומעביר אחריות כבדה אל המגרש האנושי - לקבוע מהו 'הישר' ולפעול בהתאם.

אין מאחורי ואין מצדדי

זוכרים את תפקיד 'העומד' במשחק המחבואים? בילדותי, כש'העומד' היה מסיים לספור ומתחיל לחפש, הוא היה אומר: 'אין מאחורי ואין מצדדי, אני מתחיל לחפש'. סלחו לי על מרחב הדימויים, אבל החיפוש האמיתי מתחיל ברגע שאנחנו מבינים שאנחנו 'העומדים' ואין מאחורינו ומצדדנו. 'ספר הישר', אומרים רבים מהדרשנים והפרשנים, אינו בראשית או דברים, 'ספר הישר' אבד למין האנושי שנותר עם הצווי הכבד של רבי עקיבא: 'ועשית הישר בעיני האדם'. ואני הוא האדם, ואת ואתה. בשאלה הזו האחריות על כולה על 'העומד' הבודד.

הרגע בו לא מרימים טלפון לחברים

אני יושבת עכשיו בבית הקפה שלי. עובד, בעל בית הקפה, מקסים כתמיד וכך גם חברי הקבועים לקפה, אבל מצב הרוח עכור. יש החלטות אני צריכה לקבל בתקופה הזו ויש החלטות שאני צריכה ללמוד לא לקבל. אני צריכה ללמוד לקבל את השקט שבאי הבהירות. במובנים מסוימים אבד לי לרגע ובמעט 'ספר הישר' של חיי. אבל אלו החיים שלי. זה הסיפור שלי. זה הכאב שלי. שיחות הטלפון ההיסטריות משהו שעשיתי אתמול בערב לכמה מחברי היו לריק. שום אי-מייל גואל לא יגיע. 'ועשית הישר בעיני האדם' פוקד עלי רבי עקיבא. חודש אלול בפתח ואני לא כל כך מוצאת את הדרך.

'חופשי זה לבד' אבל גם איש האמונה הוא בודד

הדרשה של רבי עקיבא הרבה יותר מורכבת מהתמונה שהצגתי עד כה, כיוון שרבי עקיבא מפצל את התביעה לשניים: את ה'טוב' עלי לעשות בעיני אלהים ואת ה'ישר' בעיני אדם. החיפוש שדורש רבי עקיבא חייב להביא למפגש בין שני עולמות – בין האלהי לאנושי. המעשה אותו אעשה חייב לעמוד בשתי דרישות: הוא יהיה מעשה אחד, והוא ימצא חן בעיני האדם ובעיני האל. זה תובעני. זה מכניס ל'פרלמנט הפנימי' של הנפש קול אדיר ('קול דממה דקה'). קול השקול לקול האנושי – הקול האלהי. אבל התובענות של רבי עקיבא היא גם ניצוץ של פתרון כיוון ש'העומד' כבר אינו רק לבד.

יש נטייה תמימה או מתממת לייחס את הבדידות והסבל האנושיים לעולם החילוני, לאדם שאין עמו אל ואין עמו נצח, לא לכך מכוונים דברי. רבי עקיבא מספר לנו את האמת המורכבת של החיים – תודעת המוות הופכת את כולנו לאנשים בודדים. הבדידות של האדם הדתי היא בעלת גוון שונה, היא בדידותו של אוהב אלהים שלא יזכה לדעת אותו.

חברי לבית המדרש של הטוקבקים – לכולנו קיימות גם התורה והחברותא

איך מגלים מהו ה'טוב בעיני אלהים'? בעולמו של רבי עקיבא וחבריו שאלות דתיות שכאלה מתבררות תוך כדי לימוד תורה, ולימוד תורה נוצר בחברותא, ובמוקד החברותא קיימת המחלוקת. אפילו בהמשך הדרשה הזו שלנו חולק רבי ישמעאל על הפרשנות של רבי עקיבא. אז מחלוקת היא הכי לחוד או הכי יחד? נדמה לי שמחלוקת בחברותא מציעה את נקודת המפגש בין האהבה לנבדלות.

החברותא היא הקשר האינטימי של תלמידי החכמים, היא מציעה אפשרות שאין שניה לה לברר בצוותא את השאלות היומיומיות והקיומיות של החיים. לשאול אחד את השני 'כיצד עושים את הטוב והישר בעיני אלהים'. אבל החברותא היא גם המקום בו מגלים האוהבים שהם שונים, שכל אחד מהם חווה את העולם אחרת.

חברות וחברים יקרים, לכמה אנשים בעולם שלנו יש באמת חברותא? כמה פעמים בחיים מצאנו נפש לקיים אתה שיחה גלויה על עשיית הטוב בעיני אדם ואלהים? האם ייתכן שזה מה שאנחנו באמת מחפשים בבית המדרש שלנו ולא תמיד מעזים להודות? (ואולי נעז יותר...)

תורה, חברותא, אלהים ואדם

אז יש לנו ציווי לעשות הישר בעיני האדם, ואת הטוב בעיני אלהים ולשם כך יש לנו את התורה, ולצורך הבנתה יש לנו את ה'חברותא', ואלו קולות רבים ומתוחים הנפגשים לדק ונפרדים לעד. רבי עקיבא יודע שהוא והחברותא שלו לא יגיעו להסכמה על פרשנותה של התורה, וכי התורה ניתנת לשבעים פרשנויות, שזה בעצם – שום פרשנות קונקרטית, וקולו של האדם וקולו של האל מסתבכים זה בזה ובינם לבין עצמם. אלו פגישות קצרות ובדידויות של נצח. ולכן האחריות תמיד מוטלת על 'העומד'. בין בדידות לבדידות אני מעדיפה את הבדידות הפרדוכסלית, המתאמצת על פגישה בלתי אפשרית - הבדידות של הלמדן היהודי.

שבת שלום