שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    דברי המשוררת
    "מעט מאוד אנשים יכולים לעמוד בגיהינום של זהב", ראיון אינטימי עם המשוררת זלדה

    במרס 1981 ראייין העיתונאי מנחם מיכלסון את המשוררת החרדית זלדה. בראיון חשפה המשוררת את מחשבותיה לגבי השינויים העוברים בחברה הישראלית, על זהותו החדשה של "איש רוח" ועוד. לפניכם קטעים נבחרים מן הראיון:

     

    הקדמה

    "אני מוכרחה לספר, כי לפני כמה זמן ראיתי בטלוויזיה סרט שמספר את סיפורו של בחור, שמכל מיני סיבות הורג 20 - 30 איש, ככה, כמו שעושים פליט. הבחור הזה פוגש יצאנית, ויש אהבה ביניהם, ולבסוף מוצגים שניהם כמבחר המין האנושי. זה שקר. כי מי שהרג את השני הרג גם את עצמו באיזשהו אופן. אם אישה היא יצאנית, זה עושה בה משהו. והם לא יכולים להיות יצורים כאלה מלאכיים, כפי שהוצגו בסרט. סרט כזה מראה, שבעצם מותר הכול, כי הדמויות מוצגות כאילו שהן יכולות להיות טהורות כזוהר הרקיע, ענוגות ואווריריות, כביכול. והעניין הזה, שאדם משלם בנפשו פחות על מעשיו הרעים – כל זה קיים כאן ועכשיו, בימים אלה, בתקופה זו, במקום זה, פחות מאשר פעם, בימים שהייתי צעירה". 

     

    זלדה מישקובסקי. המשוררת זלדה. בבית ירושלמי צנוע, בשכונת שערי חסד, האוויר צלול, שקוף. אור של אביב. מבקשת להצטנע מפני הפרסום, מה יש לה לומר, הלא ספר שיריה החדש הופיע לפני זמן. על מה? – היא שואלת – על בעיות השעה? על מצב החברה? כן, יש לי מה להגיד, אבל מי אני שאגיד? מה פתאום אני? נו, טוב...

     

    "לתת פרוסת לחם לרעב, חשוב יותר מכל שיר"

    "כן, בוודאי, יש הבדלים בין היום לבין פעם, בימים של לפני קום המדינה. לא אומר שפעם כולם היו מלאכי השרת ועכשיו כולם רשעים, שדים ורוחות; לא, חלילה. הייתי אומרת זאת כך: פעם רצו להיות טובים, והיו שנכשלו. האידיאל היה אחר. עכשיו האידיאל כבר אינו כזה, ולא רק שהמעשים כבר לא כאלה. יש היום שנאת אחים איומה וזה כל כך מדאיג! במקום שכל אחד יראה איפה השני עומד, יש מי שמכונים אנשי רוח. מי הוא, בעצם, איש הרוח? משורר? צייר? מרצה באוניברסיטה?

     

    אם מתייחסים רק לאלה כאל אנשי רוח, כי אז הביטוי הוא חסר כיסוי; כי גם סנדלר יכול להיות איש רוח. אין כל קשר לעשייה, לכישרון או ליידע של אדם, כשהוא חותם על מודעות 'איש רוח'. אני נגד זה. מוזר איך אדם יכול לכנות את עצמו 'איש רוח'. אנשי הרוח הם, אולי, כמו הל"ו, שהם נסתרים; ולא בגלל שמישהו כותב שיר יפה או מצייר ציור יפה, הוא כבר הופך איש רוח. הנביא לא ראה עצמו איש רוח, אלא כלי המעביר שליחות מאלוקים. לעיתים הוא התנגד לשליחות, כמו יונה או ירמיהו; ומי שקורא לעצמו איש רוח, רחוק מאוד מנביא.

     

    משורר הוא אדם, השייך, ככל אדם, למה שקורה. ואם הוא רואה עוולה, הוא אינו יכול להסתגר ולומר שבדיוק עכשיו הוא עסוק. אם בא אדם רעב ומבקש ממשורר פרוסת לחם, המשורר אינו יכול לגרש אותו ולומר כי בדיוק ברגע זה הוא עובד על חרוז. כי לתת פרוסת לחם לרעב, חשוב יותר מכל שיר. מי שכותב שיר יפהפה על דמעות אינו יכול להחריש מנגד. הוא חייב להבין. ואין לזה קשר עם איש רוח, אלא עם מיקומו של האדם בחברה, ולאו דווקא מקומו של איש הרוח בחברה.

     

    וכאדם אני רואה מה נעשה בחברה הישראלית. למשל, ישנם מי שגומרים את החודש יפה מאוד, אבל הם חושבים שהמינימום ההכרחי לחיים הם חיי פאר. כשאני משווה את החיים בתקופה הנוכחית לאלה של אז, את ילדי העוני של אז לילדי המצוקה של היום – יש הבדל של יום ולילה. לטובת היום, יש היום השגות אחרות לגמרי משהיו אז. מי בכלל נסע פעם לחוץ לארץ? אבל עוני ממש זה דבר נורא, ועושר ממש זה דבר נורא לא פחות. אדם דתי רואה את הצד החומרי בגישה של 'ריש ועושר אל תיתן לי, הטריפני לחם חוקי' (משלי ל', ח'). רק כמה שצריך. אכן, מעט אנשים יכולים לעמוד בעושר נורא, בגיהינום של זהב. כי שניהם, גם העושר וגם העוני, מהווים ניתוק מהחיים.

     

    שירים במתנה

    זלדה מדברת בשקט. מכסה בשקט שלה גם על סערות נפש. נקלעת לשתיקות ארוכות. משיחה ועיניה בברושים שממול. ירוקים. רעננים, תמירים. נולדה ב1914 באוקראינה, בתו של הרב שניאורסון, נין ונצר למשפחת האדמו"ר מלובביץ'. בגיל עשר עלתה לירושלים, כאן נפטרו, בתוך חודש אחד, סבה ואביה. 

     

    בירושלים לומדת זלדה בבית הספר הדתי לבנות "שפיצר" ובסוף שנות ה-20 בסמינר "מזרחי". במשך שבועיים, לאחר שסיימה את לימודיה, עבדה כצבעית. אחר עקרה לתל אביב, למדה ציור, נסעה לחיפה, לימדה בבית ספר לילדים בעייתיים. בחיפה פגשה את חיים מישקובסקי, יליד הארץ, חניך ישיבת חברון. 21 שנים חיו השניים בירושלים, באהבה רבה, עד שנתבקש, בייסורים גדולים, לישיבה של מעלה. כל אותה עת כתבה זלדה שירים, לעצמה, על פיסות נייר; נתנה שירים במתנה לשכנות טובות. יצאה מאלמוניותה רק לאחר ששיריה נתגלו לידידה צעירה שגרה בשכנותה שנים רבות, זו הבחינה באוצר הבלום – שהקנה לזלדה שלל תארים, מביכים לגביי דידה, כ"אחת המשוררות הגדולות של תקופתנו", "תגלית אמיתית" וכיוצא באלה. הפרסום הרב הביא לביתה גם משוררים צעירים, סופרים וכאלה שמעולם לא העלו אל דעתם כי יהיו מרותקים שעות וימים לשיחה והגיגיה של האישה הירושלמית החרדה, הנראית בפאתה או בשביסה כאחת מן הדור הישן, אך ידה מונחת היטב על דופק החיים.

     

    "ישנה מכת סמים, מארה שהגיעה אלינו מחוץ לארץ", ממשיכה זלדה, "לקיחת סמים היא בוודאי בריחה ממה שיש, אבל, יש הטוענים גם, כי נטילת סמים פותחת, כביכול, מעיינות יצירה ורוחניות. גם מחשבה כזאת נובעת מתוך כך שאדם אינו רוצה לשלם עבור הישגים רוחניים, אינו מגיע אליהם בדרך קשה, אלא לוקח סם, ורוצה להגיע בקפיצת דרך לשלווה, או לכוחות יצירה. בלי להילחם, בלי ליפול 100 פעמים, בלי להיפצע. להגיע בבת אחת. הכול בלי מחיר. הכול מוגש ומוכן.

     

    יש, יש עייפות רבה. עייפות בחינוך, עייפות ממלחמות. מה שקרה במשך השנים הוא, שהייתה תקופה שהמנהיגים פיזרו מליצות בלי כיסוי, ואנשים החלו מתייחסים באי אמון לדברים שמעבר לצרות של יום – יום, למליצות הריקות. ואז. אם אין אמונה, ואין כלום, הכול מותר.

     

    בעצם, תקופה כזאת מוכרת עוד מן התנ"ך. אכול ושתה כי מחר נמות. לכן גם תופעת הירידה, כי אנשים החלו רואים את ארץ ישראל רק כמקום שנוח, או לא נוח, לגור בו. ואם אין קשר נפשי, פנימי, כבר לא משנה איפה גרים. ויש אנשים שחוזרים לגרמניה – אותם אני בכלל לא מבינה".

     

    הצד השני

    ועוד: "התחלנו להבין טוב מידי את הצד השני, את שכנינו הערבים, וזה הגביר אצל רבים את ההרגשה כאילו אין זה המקום שלנו. אין פסול בהבנת הצד השני, אבל אין זה צריך לערער את ההרגשה שזה מקומנו, בזכות אבות – מושג שכל כך צוחקים ממנו. מוזר, כל הגויים ברוסיה, בפולניה, בגרמניה ועוד, תמיד אמרו ליהודים: יהודים – לפלשתינה. אני מתפלאה שלא מביאים זאת היום כטיעון. הנה, פעם דיברו עם פייסל על הכותל המערבי, ומה הוא אמר? הוא אמר שזה יכול להיות במקום אחר... אבל זה לא כך, ומה שהם עשו לקבר אבי וסבי בהר הזיתים, שטימאו אותו, וקלקלו ".

     

    משהופיעו שיריה של זלדה היא החלה קוצרת תשומת לב רבה. לבד מאמת השירים היה זה "קוריוז": משוררת חרדית, דתית, הכותבת שירי אהבה לבעלה שאיננו, הכותבת על החיים, שאינה מנותקת מן הסביבה, המגיבה ברגישות כה רבה על כל הסובב אותה. היא גם קצרה פרסים. אבל, היא נבוכה מן החוץ שפלש אל ביתה, ועכשיו, פתאום, שואלים מה דעתה על הממשלה.

     

    "אני לא מבינה בזה הרבה, לא מתיימרת להבין. אני לא בעניינים, אבל נדמה לי שמשמיצים יותר מידי. זה כמעט באופנה להשמיץ. אני רואה אנשים, שאני יודעת שהם אינם יודעים ואינם מבינים בזה הרבה – וגם הם משמיצים, מלכתחילה. 

     

    פעם נסעתי בטקסי והנהג סיפר במרירות שלא נתנו לו איזה רישיון ואחר כך הוא אמר: שתישרף המדינה הזאת. לא יכולתי לשתוק ושאלתי אותו:

    גם אתה רע?

    אני? – הוא ענה – לא, אני בסדר.

    אמרתי לו: גם אתה מדינת ישראל, לא רק הפקידים. אז אם יש אחד טוב, יש גם טובים אחרים.

     

    היום אומרים – הם לא טובים. הפער החברתי בארץ הוא לא רק עניין של כסף. פעם היו סטודנטים – מתנדבים, שיצאו למקומות שבהם בולט הפער החברתי, כי הם הרגישו שאנחנו אותו העם, שיש לנו אותו הגורל, כי שאלת הפער היא שאלה של היכולת להרגיש, וכך אפשר, וצריך, לפתור אותה. לא לבוא לשכונות האלה עם מבט מלמעלה, כזה של אנחנו נבוא ללמד אותם. אלא צריך לגור ביחד בשכונות, להתיידד. כל תוכניות הלימודים, גם הן היו מיועדות ליוצאי אירופה, והדבר לא נתן תמונה נכונה.

     

    לבנות מבפנים

    "סכנת הפער היא סכנה מעשית ורוחנית עצומה, וכאילו לא די בכך, יש כאלה שעוד מלבים את שנאת האחים הזו, את תחושת הקיפוח, ואלה, שביניהם הרבה אנשים מוכשרים, במקום לאסוף כוחות כדי להילחם האחד בשני, צריכים לאסוף כוחות כדי לבנות מבפנים. אבל, וזה נראה בעליל, שנאה גוררת שנאה.

     

    ועוד בעניין השנאה, שטחים. אני לא מבינה בזה הרבה, אבל ברור לי ש'גוש אמונים' אינו הדבר המאיים ביותר על עם ישראל, למרות שיש הרואים אותם כך. אפשר לקבל דעה, אפשר לדחות דעה – אבל לא להפוך את בעל הדעה המנוגדת למפלצת. איני מעורבת בעניין הזה של 'גוש אמונים', אך יש בו בוודאי מומנט דתי; מכל מקום, הם לא הגרועים שבעם ישראל, למרות שיש ההופכים אותם לכאלה, ומעניין, דווקא חוגי השמאל, אנשים שדוגלים בסובלנות, מגלים כלפיי 'גוש אמונים' כל כך הרבה חוסר סובלנות. אבל, מחלוקת ביהדות אינה תופעה חדשה, רק שהיא אינה שווה את המחיר: הרי בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים.

     

    ישנה אגרסיביות בעם. אני רואה את האגרסיביות גם בכלי התקשורת. שואלים אנשים, בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, דווקא בנקודות החולשה שלהם. פעם השתדלו שלא להלבין פני חבר ברבים – ואילו היום שואלים המראיינים בדבר הכי פחות נעים לנשאל. ומי בכלל התיר את זה? מפרסמים הכול, אין כבר רשות היחיד, ומתבטאים בצורה קשה. אני משתתפת בחוג נשים, וב"עין יעקב" למדנו, ששלושה כוהנים אכלו מלחם הפנים ואחד מהם אמר: קיבלתי כמידת פול. השני אמר: קיבלתי כזית. השלישי אמר: קיבלתי כזנב הלטאה. דיבורו של השלישי היה דיבור של ביזיון; ובאמת, לאחר זמן בדקו ומצאו שהשלישי היה פסול לכהונה. הדברים קשורים. הנה, לפני שנים הכרתי ערביה בבית חולים. נוצר בינינו קשר עמוק. אני מספרת זאת כדי לומר, שהשנאה היא דבר כל כך מלאכותי, שמלבים אותו, ובעצם – כולנו נולדים, חולים, מתים, שמחים, עצובים – המשותף לפני האדם הוא כל כך רחב.

     

    בן קם על אביו?

    "ובמה מלעיטים את הציבור? בסיפורי פשע ושוד. נכון שהדברים האלה קיימים, אבל הם רק חלק מהמציאות, הם אינם המציאות. וכשאנשים קוראים כל זאת, הם מתמלאים ייאוש ואומרים: 'ממילא הכול רע', וזה לא נכון! הלא עשו כל כך הרבה דברים נפלאים בארץ! אמת, כמו ששקר לומר שהכול נפלא – שקר לומר שהכול רע. יש, יש אורות, אבל את הצללים רואים יותר".

     

    זלדה נרגשת, כואב לה שכך נראים הדברים. היא רגישה לעוולות. אחת הפעמים הבודדות שיצאה מאלמוניותה, ביוזמתה, הייתה לפני 17 שנה. בשנת 1963 נרצחו, בתוך פרק זמן קצר, סנדלר נכה, רופא מתל אביב ואישה. המשטרה חשדה בצעיר, סטודנט, לוי נויפלד שמו, שעקבותיו נעלמו. שמו הוכתם בטרם ידע איש היכן הוא. הארץ נכנסה לפסיכוזה. הכול רעדו מאותו לוי נויפלד אלמוני, חששו שהנה – הנה הוא בא להרגם. בעיצומו של מחול השדים סביבו שלחה זלדה מכתב ל"הארץ", ובו כתבה, בין השאר: "איני מכירה את האיש הזה ומעולם לא ראיתי את פניו, אולם משהו מזכיר לי את ההוללות האפלה של משפט לינץ'. בטרם שפט השופט, העיד העד, החליטו כולם כי לוי נויפלד רצח אישה, רופא ונכה. והרי ספק אם שפך האיש טיפת דם אחת...".

     

    שמונה חודשים לאחר מכן נמצאת גופתו של נויפלד בצריף בודד בהרי ירושלים. התברר, כי התאבד זמן רב לפני שבוצעו מעשי הרצח ההם. הוא, פליט השואה, שלח יד בנפשו כי חשש שדעתו נטרפת עליו בשל מותה הקרב של אמו. זלדה כתבה אז בלדה טרגית על אדם שפחדיו המיתו אותו.

     

    ועכשיו, ביום ירושלמי צח, אנו מגלגלים שיחה על עיתונות ופרסום, על אלימות מילולית ופיזית. אני מספר לזלדה מעשה שקרה יום קודם לראיון, אשר פרטיו הופיעו בבוקר שיחתנו. חייל חיפני שרצח את אביו והתאבד. האם צריך, לדעתך, לפרסם זאת, או לא? – אני שואל אותה. אבל, זלדה, מוכת הלם, אינה משיבה, רק ממלמלת: נער קם באביו להרגו? חייל ירה באבא שלו? ואחר כך בעצמו? כך, הרג? – כך חזרה ומלמלה לעצמה את המילים; ואז, בפתע, כשסנטרה נחוש ואימתה רבה, היא אומרת: לא, אני לא יכולה להמשיך יותר בראיון. לא. אנא. ודחתה מלפניה את כוס התה, וקמה מאצל השולחן, והתיישבה בכורסה סמוכה, ליד ארון הספרים גדוש ספרי קודש, והביטה לא הביטה נוכחה ולחשה: "לא, איני יכולה יותר לדבר. בן קם על אביו".

     

    באדיבות ארכיון עיתון "ידיעות אחרונות"

     


     

    אנציקלופדיה ynet מכילה מגוון עצום של ערכים וחיונית לתהליכי למידה והעשרה כמקור מידע מוביל, אמין ובטוח. ערכי האנציקלופדיה נכתבים ונערכים על-ידי צוות עורכים מקצועי, ומשולבים בהם סרטונים, מצגות ועוד.

     

                                 לרכישת מינוי לאנציקלופדיה ynet 


     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים