משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו

כמו מתוך חלום מתוק אני מוצא את עצמי בתוך אורות זרקורים, מחיאות כפיים וצעקות של אהדה, אלפי חיוכים וצחקוקים שמחממים את הלב. כל אלה נותנים לי את הסימן, את האישור, שהדרך הארוכה והעבודה הקשה הייתה שווה את כל זה. אוחז בשתי ידי את חמשת חבריי לחיים, מרימים את הראש אחרי שנפרדים מהקהל ומחייכים אחד לשני בידיעה שזוהי הייתה ההופעה האחרונה לקיץ הקרוב. בתקווה שנוכל להופיע שוב עם אותם שירים ואותם ריקודים גם בהמשך דרכנו.

חמישה חודשים קודם לכן, ניגשתי לשלב הראשון של האודישנים למחזמר, מבלי לדעת לאן הדרך הזו תוביל אותי. ניגשתי לשלב הראשון עם הרצון הפנימי, אותה אש שבוערת בתוכך ושאין לה הסבר שניתן לתרגם במילים. הרצון להיות שם על הבמה, לשיר ולתת את כל מה שבך רק בשביל חיוך ושמחת חיים שמתעוררת בקהל יחד איתך.

מאיה ולירן בהופעה

בדרך למחזמר, עברנו סדרת אימוני כושר עם אמיר פיי גוטמן שלא עזב אותנו לרגע, עד שלא הגענו לתוצאה הרצוייה. שיעורי משחק וחזרות על סצינות עם בנאדם מדהים וחבר יקר - סטיבן דקסטר. קיבלנו אינספור שיעורי ריקוד עם קלוד דדיה ופיתוח קול מהבוקר עד הליל עם חיים פנירי. זו הייתה תקופה שבה למדנו המון, ובעיקר אנחנו השחקנים והרקדנים, למדנו להכיר אחד את השני טוב יותר.

גם משפחתי תמכה בי לאורך כל התקופה. האחיות שלי החליטו לקנות לי מתנה קטנה לקראת סיום סיבוב ההופעות של המחזמר לקיץ, אז הן קנו לי דג קרב סיאמי בתוך בקבוק קטן, שאמור לסמל מזל טוב והצלחה. ואם אתם באמת רוצים לדעת? הן קראו לו צביקה (אין לי מושג למה, אל תשאלו אותי).

האחים אוונס

עכשיו, כשהקיץ מגיע לסיומו, אני יודע שזוהי רק התחלה של משהו נפלא. החוויה המדהימה הזו גרמה לי להבין והוכיחה לי יותר מתמיד, שאני כאן כדי להישאר. כדי להמשיך ולגדול. הסביבה של הבמה, השירה, המשחק והריקוד נותנים לי את התחושה הכי טבעית וגרמו לי לראות שזו אהבתי האמיתית.

בזמן כל תקופת המחזמר, וגם כיום, אני נכנס וקורא את כל התגובות והטוקבקים שלכם כאן, באתר. כל כך כייף לקרוא את הפירגון, ההערות וההארות שלכם, ותדעו שאין דבר יותר חשוב מדעה אמיתית. אז תמשיכו להגיב, ושתהיה שנה טובה.

שלכם, בפעם האחרונה, לירן