"דברי, יא אוהבת שירותים שכמוך, מה הולך כאן?"
נטע אמרה שנמאס לה מאתרי היכרויות והיא מאמינה עכשיו בבילוי כייפי, נטול הצורך לפלרטט ולהרשים. רציתי לחבר את האצבע שלה לשקע חשמלי קרוב ולסחוט ממנה הודאה בעינויים. "ספרי מה קורה פה, שקרנית עלובה", אמרתי לה. המשך הסיפור
בעת התחקור סיפרה לנו המשקיפה האטרקטיבית (להלן: מלכודת הדבש) שמישהו דיבר איתה בצורה חברית עד מאוד. הם שוחחו על הכל, ללא הגנות וללא סייגים. לא זו בלבד שהוא לא ניסה לגעת, להתחיל או לפלרטט איתה, "הוא אפילו לא ניסה לקחת את המספר שלי", אמרה עם לחלוחית בעיניה.
אמרנו לה שזה תקין לפי חוקי הפאב, שאלנו אותה למה אנשים נתקעים בשירותים, אבל היא לא ידעה להגיב.
משהו הריח לנו כמו השירותים במקום. החלטנו שאחת מאיתנו הולכת להיכנס לעובי הקורה – להיכנס במי שתופס במשך שעות את השירותים.
בתחילה נשלחה קטיה, אחת השותפות השקטות. היא ישבה על הבר עם כמה חברות, הלכה לשירותים, חזרה, הלכה שוב, ולא הצליחה להבין מה קורה שם. בין לבין היא שמה לב ש"מלכודת הדבש" שלנו התחילה להגיע לפאב כמעט כל יום בשבוע, וכמוה גם נטע, שאמרה שנמאס לה מאתרי היכרויות והיא מאמינה מעתה בבילוי כייפי נטול הצורך להרשים, לפלרטט ולהכיר.
לשמע דברים אלו רציתי לקחת את נטע, לחבר את האצבע שלה לשקע חשמלי קרוב ולסחוט ממנה הודאה בעינויים. "ספרי מה קורה פה, שקרנית עלובה", אמרתי תוך שאני תופסת את צווארה ומנערת אותה קדימה ואחורה. "ספרי לי, יא אוהבת שירותים שכמוך - מה הולך כאן?"
שותפותיי עצרו אותי וניתקו את ידיי מצווארה. נטע, משתעלת ונחנקת, אמרה שאני עיוורת אם אני לא רואה, ובכלל כדאי לי לצאת סוף סוף מהתחת של עצמי ולראות את העולם כפי שהוא.
היא התחילה לבכות והתחננה שאכניס אותה
"סבבה", אמרתי לנטע, "עד שאני לא רואה את העולם, את לא נכנסת לפאב". היא התחילה לבכות והתחננה שאכניס אותה. "אין סיכוי", אמרתי ולקחתי אותה לחדר אחורי - שם היא התחילה לזמר כמו ציפור.
באיזשהו שלב עצרתי אותה ואמרתי לה שלא מעניין אותי לדעת איך היה הדייט שלה אתמול, רק חשוב לי להבין מה קורה מתחת לאף שלי.
"תראי, נטע, אני יודעת שמשהו קורה פה", אמרתי לה. "ולא שזה מפריע לי אם מזדיינים חופשי בשירותים, אבל אני חולת שליטה, אני חייבת לדעת מזה".
אז סיפרה לי נטע שמהרגע שנפתח הפאב, אנשים התחילו לנהור אליו בהמוניהם, כי הרגישו ששם הם אינם צריכים למכור את עצמם ב-50% הנחה. נשים הפסיקו ללבוש בשיא הקור מיני ופונפונים, גברים התחילו להתנהג בצורה יותר טבעית, ובכלל, רף ההטרדות בפאב ירד פלאים. וכך קרה שאנשים התחילו סתם לדבר עם זה, ללא קשר למראה או לכל אלמנט אחר חיצוני אחר. אבל מכיוון שחוקי הפאב לא הניחו לקליינטים להחליף טלפונים לצורך המשך ההיכרות, הם נאלצו לכתוב פתקים זה לזה ולהדביקם במקומות נסתרים בתאי השירותים.
אחוזת טירוף שברתי את הדלת עם גרזן
קפצתי ממקומי ורצתי לשירותים. אחוזת טירוף שברתי את הדלת עם גרזן, תוך השמעת קריאות קרב וצהלולים. להפתעתי נכנסתי לתא שדווקא שימש לצורך טבעי כלשהו. התנצלתי בפני הבחור החביב. באותו רגע נרגעתי קצת ואמרתי לעצמי שלתא הבא אני נכנסת עם קצת פחות דרמה. ובכלל, לנוכח הגרזן והזעקות בעת שבירת הדלת, אנשים פינו לי את הדרך מבלי לשאול שאלות. וכך עקפתי את כולם ונכנסתי לתא שירותים שהתפנה. סגרתי מאחוריי את הדלת והתחלתי שולפת פתקים ממקומות שלא ידעתי שקיימים באסלות.
בפתק אחד היה כתוב "היי יעל עם המעיל הוורוד, ממש נהניתי לדבר איתך, לא שבאתי להכיר מישהי חלילה, אל תחשבי כאלה דברים הזויים עליי, אבל זרמנו די טוב אין לי בעיה שנמשיך לדבר, הטלפון שלי הוא...". בפתק נוסף היה משהו דומה "בלה בלה בלה... לא באתי להכיר.. סתם היה נחמד לדבר.. בלה בלה.. הנה הטלפון".
בעודי יוצאת מהשירותים רטובה, כשביד אחת ערימת פתקים והשנייה אוחזת בגרזן, תפסתי את מבטיהם של אנשים שהתחילו לסתום את אפם לידי. באותו הרגע קלטתי מדוע הצלחת הבר היתה כה גדולה: אנשים פשוט הכירו אנשים, ולא את המראה שלהם או את המקצוע או הרכב, הגיל, היקף האגן וכו'. בסביבה זו יכלו אנשים להשתחרר לספר על עצמם ולהקשיב לזולתם.
בהמשך סיפרה לי נטע שהשערתי נכונה, אבל יש עוד משהו.
"מה עוד יש?" שאלתי אותה, מיואשת מהפדיחות שעשיתי לעצמי בשירותים.
"תראי, לולה, ברגע שאת רואה מישהו שלא לחוץ ולא מעוניין להכיר, זה לא יעשה לך משהו?".
"נגיד", עניתי.
"ובכן", אמרה נטע, "תחשבי על כל אלה שדיברו זה עם זה. עצם הידיעה שעומד או עומדת מולך מישהי שסתם באה ליהנות, ולא להכיר, עושה משהו טוב לצד השני".
"את מתכוונת למשפט 'אני לא מוכן להיות חבר במועדון שרוצה אותי'?" ניסיתי להבין.
"בדיוק", אמרה נטע. "וכך יצאו משם מלא זוגות שבכלל לא באו להכיר בני זוג".
לא התלהבתי מהעניין, אבל אמרתי לעצמי - שוין, לפחות מובטח לך מקום בגן עדן.
את הבר עזבתי לאחר תקופה. חיי הלילה כבר לא עניינו אותי. את זמני הפנוי החלטתי להקדיש למשימה חדשה - ליצור רשת חברתית, שהרעיון בה הוא לא להכיר בני זוג, אלא סתם לגלוש להנאתנו ולהכיר אנשים חדשים ולשחק איתם, על בסיס חברי בלבד. וכך, לאחר שחברתי לכמה חננות, הקמנו את פייסבוק. הכל הלך חלק, עד שכמה סוררים התחילו פתאום לשלוח בירות וירטואליות.
