מאחורי שם בדוי: לספר בחופשיות על אהבה ומין
ערוץ יחסים, פרט לאזור היועצים, סיפורי הזוגות והכתבות, מורכב מכותבים בסגנון בלוגרי. כתיבה בלוגרית יש להעריך ולהבין על פי קריטריונים משלה, שאינם עיתונאיים וגם לא אקדמיים או ספרותיים. מה הם כן? אולי לא מוכרחים להגדיר
אחר כך קם הערוץ, בפברואר 2006, והנה - רוב כותבי הטורים הם עלומי שם. "איך זה מסתדר?" שאלתי.
שרית ענתה: "בתחום היחסים והרגשות יש יתרון גדול לכתיבה בשם בדוי - זה מאפשר חשיפה מקסימלית. הכותבים יכולים לכתוב בחופשיות רבה על חיי האהבה והמין שלהם, על הקנאות והשנאות שלהם, על הפחדים ועל הבעיות שלהם. כמו בבלוג. למעשה, ערוץ יחסים מתנהג במידה רבה כמו בלוג קבוצתי. ולגבי בעלי הטורים הקבועים, אני מכירה את השמות האמיתיים שלהם, ועם רובם אני גם נפגשת".
האם נכון להבחין בין הכותבים בערוץ יחסים לבין עיתונאים?
קריאה של טקסטים מתבססת על הגדרה מראש של הז'אנר שלהם. טקסט עיתונאי מוערך ומובן על פי קריטריונים עיתונאיים, טקס ספרותי על פי קריטריונים ספרותיים וטקסט אקדמי על פי קריטריונים אקדמיים. אפשר להתווכח מהם המאפיינים המגדירים של כל ז'אנר, אבל ברור לכולם שיש מאפיינים מגדירים.
הזדהות עם הרוצח גיבור הספר
קראתי פעם ראיון עם סופרת אמריקנית שמספרת על ההזדהות שלה, בזמן כתיבת הספר, עם רוצח שהוא גיבור הספר שלה. אשה סוטה? ברור שלא, אם שופטים אותה על פי אופיו של הז'אנר הספרותי. הרוצח שלה מתעלל בקורבנותיו, והיא מתארת את ההתעללויות בלי להחסיר אף פרט, ואולי גם בלשון משועשעת. סוטה? ברור שלא. הז'אנר הספרותי יוצר סביבה חומה של הגינות. לעומת זאת, סיקור עיתונאי באופן אמפתי לרוצח אמיתי נחשב מגעיל, זול, בלתי נסבל וראוי לכל גינוי אפשרי.
והנה, בעשור הנוכחי נולד לנו ז'אנר חדש – בלוגים. ערוץ יחסים, פרט לאזור היועצים, סיפורי האהבה של הזוגות וכתבות בנושאים שונים, מורכב מכותבים בסגנון בלוגרי, שהטקסטים שלהם מכונסים בקטיגוריה טורים. כתיבה בלוגרית יש להעריך ולהבין על פי קריטריונים משלה. אבל, מהם הקריטריונים האלה? הם לא קריטריונים עיתונאיים טהורים וגם לא קריטריונים אקדמיים וספרותיים טהורים. אז מה הם כן?
בלוג שייך לז'אנר של חוסר כללים. קשה להגדיר אותו, כמו את הז'אנרים האחרים, אבל אפשר לאפיין אותו. יש בו הכל מכל: כתיבה ספרותית, כתיבה עיתונאית, כתיבה אקדמית, כתיבה ברמה של יומן אישי, מכתבים, הרהורים ורשימות ברמה של מגירה לעולם ועד וגם כתיבה שאינה מגלה שום מאמץ לחצות את גבול העילגות.
העיקר בבלוג הוא העניין שיש ב"הכל מותר". קוראיו קוראים בשקיקה גם טקסטים עילגים שלא עברו אפילו הגהה, ובלבד שהם יוצרים עניין מיידי שלא עושה חשבון לאף אחד, על סף התקינות החברתית. עניין כזה משיגים בדרך כלל בעזרת כתיבה שמסתתרת מאחורי כינויים בדויים.
השאלה היא אם יש מקום לז'אנר כזה בתוך כלי תקשורתי הפועל על פי אתיקה עיתונאית.
"אם הנושא טוב ואני מרגישה שהרבה קוראים יוכלו להתחבר לזה - אני מפרסמת", אומרת שרית על הרשימות מהז'אנר הזה שמתפרסמות בערוץ יחסים, "ברור שעדיפה גם כתיבה משובחת, ובהחלט יש כזאת בקרב הבלוגרים ושולחי הטקסטים המזדמנים (אורחים). אבל אם הנושא טוב והתוכן טוב, אערוך את הכתיבה כך שתהיה גם היא ברמה טובה".
למה הם מתבלבלים?
העיתונות, למרות מאפייניה הייחודים, לא סגרה עצמה מעולם בפני ז'אנרים אחרים. יש בה, למשל, מוסף או מדור מיוחד לספרות, שכולל בין היתר סיפורים ורשימות ברמה אקדמית. שילוב הז'אנרים מתאפשר על ידי הצבת מחיצות ברורות בין פרסום עיתונאי לפרסום אחר. אין סיכוי, למשל, שסיפור בדיוני יתפרסם כידיעה חדשותית. ההבדלים ניכרים בסגנון הכתיבה, במיקומו של הסיפור בעיתון ובהבהרות שהעיתון טורח לפרסם.
ערוץ יחסים עונה על כל הכללים האלה. למרות זאת, יש קוראים שמתבלבלים. עיתון, במיוחד עיתון מקוון, קוראים מהר, לעתים קרובות מרפרפים, ונראה שקשה לכולם לעקוב אחר הפרטים המייחדים את הערוץ הזה. יותר מדי קוראים לא מבינים שסיפור בדוי הוא סיפור בדוי, ושכותבים המופיעים בשם בדוי לאו דווקא כותבים את הדעות האישיות שלהם ולאו דווקא חושפים את הרגשות והנטיות שלהם. לפעמים זה נחמד - המתבלבלים משיאים עצות טובות מנסיון חייהם לגיבור מתלבט של סיפור בדיוני. לפעמים זה פחות נחמד, כשהם מאשימים את הגיבור (או את הכותב) בפשעים.
אפשר להוסיף עוד התראות, עוד הנחיות באותיות קידוש לבנה שיש לשים לב שסיפור הוא סיפור ושאדם שמופיע תחת שם מופרך, נוטה לפרסם רשימות מופרכות. אבל האם זה יפתור את הבעיה? נראה שלא. הבעיה לדעתי היא בעיה תרבותית – קושי להבין שנולד ז'אנר לגיטימי חדש.
ז'אנר נכון כדי לבטא יחסים אינטימיים
הכתיבה הבלוגרית לא זוכה עדיין להכרה תרבותית מלאה, בעיקר לא בקרב ציבור מבוגר יותר ושמרני יותר מבחינה תרבותית. יש לכך סיבות של בורות ושל הרגלים תרבותיים. התרגלנו להבחין בין מציאות לדמיון לפי ז'אנרים של כתיבה, בעוד שתרבות הבלוגים מנתצת את האבחנה הזו. התרגלנו להבחין בין כתיבה יפה לכתיבה סתמית, בעוד שתרבות הבלוגים מבטלת את חשיבותו של סגנון הכתיבה. התרגלנו לשמור על תקינות חברתית גם במסגרת של ז'אנר שנותן דרור לדמיון, בעוד שתרבות הבלוגים שולחת לעזאזל את התקינות, לפחות עד חצי הדרך לשם.אבל למה להכיר בכלל בלגיטימיות התרבותית של ז'אנר חצוף כל כך? ההסבר הוא בתוכן העיקרי של הז'אנר – הז'אנר נראה הכי נכון כדי לבטא רגשות ומערכות יחסים אינטימיים.
אדם חצוף, דל שפה וחסר עומק, יכול לפעמים לבטא רגשות טוב יותר מהסופר הכי מוכשר. המעניין בבלוגים הוא הביטוי הישיר שאינו עובר דרך מסננות של סגנון, איכות ועומק. זה מה שנקרא יחסים.
תרבות הבלוגים טבעית לערוץ שמקדיש עצמו לרגשות ויחסים, וערוץ יחסים של ynet הוא חלוץ תרבות אמיתי.
קושי תרבותי, לא קושי מוסרי
הקושי של אנשים רבים לעכל סיפורים נוסח אלינוריגבי, במיוחד בימים של פשעים אמיתיים בתוך המשפחה, הוא קושי תרבותי, לא קושי מוסרי. הוא ביטוי לעובדה שתרבות הבלוגים אינה זוכה עדיין למעמד של קאנון תרבותי.
לא חייבים לאהוב את התרבות החדשה הזאת, כמו שלא חייבים לאהוב ספרות או שירה, או סופרים ומשוררים מסוימים, אבל חייבים להכיר בעובדה שהתרבות שלנו זוכה בתקופה הזו לענף נוסף שהיום הוא אולי התוסס והפורה מכל ענף אחר בתרבות.
עם מסיכות או בלעדיהן
לפנייה לכתב/ת 
