משבר אימון? משבר אמון!

מי שטרח והגיע אתמול (ש') לאצטדיון רמת גן "זכה" להיות נוכח באירוע נדיר - כזה שבאמת דורש פשפוש עמוק בזכרון. הרבה שנים עברו מאז זה קרה בפעם האחרונה - קהל של אלפים זועק למאמן נבחרת ישראל "תתפטר".

פיגור 2:0 ביתי מול נבחרת בינונית כמו שוייץ הוציא החוצה תסכול עמוק שהצטבר במשך השנתיים האחרונות אצל הקהל הישראלי, שמעבר להחלטות הטקטיות (כבר כל מילה מיותרת), מאס בהתנהלות של דרור קשטן.

זה לא שבשנים האחרונות האוהדים התרגלו להצלחות, אבל אם במשחק הפתיחה (שלאור היריבה, הוא גם משחק מפתח) של קמפיין, שאמור להוליך אותנו לדרום אפריקה בסיומו, הגיעו רק 30 אלף צופים, אפשר בהחלט להתחיל להבין את עומקו של משבר האמון שנוצר.  

אפשר להגיד הרבה על אוהד כדורגל ישראלי טיפוסי, אבל תמים הוא לא. הוא יכול להבליג על כך שהגיע מלא אמונה לפתיחת קמפיין מוקדמות היורו ורואה פספוס של הזדמנות חד פעמית לנצח את קרואטיה. הוא גם מוכן לעבור לסדר היום על האמירה של המאמן בסוף אותו משחק כי "קיבל תמורה מלאה לכספו". הוא מוכן לתת עוד צ'אנס. בכל זאת, זו רק תחילת הדרך.

יוסי בניון ואוואט בהמנון. לא אהבו את התנהגות הקהל (צילום: אלי אלגרט) 

הוא אפילו מוכן לשמור על קור רוח כשהוא רואה את הנבחרת, בראשות הקשר האחורי אריק בנאדו, לא מצליחה לחבר שני פסים בדרך להופעה מבישה ב'וומבלי'. כשקשטן מתלונן על אופסייד בשער הראשון של שון רייט פיליפס, הוא כבר מתחיל לנוע באי נוחות בספה הביתית. 

התיקו הביתי, דרמטי ככל שיהיה, הוא תוצאה רעה מול נבחרת בינונית. אבל לשמוע את המאמן הלאומי מספר שחניכיו "העלימו" את השוייצרים, כאן טמונה סכנה אחרת לחלוטין, שלא נוגעת ליכולת השחקנים על המגרש. האוהד הישראלי פשוט מבין שעובדים עליו בעיניים ובמשחק הבית הבא מול יוון (המפגש הכי גורלי בקמפיין) הוא כבר ישאיר יציעים קירחים, הרבה יותר מאלו שנראו אתמול באיצטדיון הלאומי.

אי אפשר להאשים את השחקנים שהביעו תרעומת מהתנהגות הקהל אמש ברמת גן. הם באמת ניסו הכל, הוכיחו אופי והצילו נקודה ממשחק שנראה אבוד במחצית השנייה. אבל מנקודת המבט הנוכחית שלהם, הם אינם יכולים להבין ש"בניגוד" למשחק מול קרואטיה, הפעם הקהל לא קיבל תמורה לכספו. הפעם, למרות שיושב ראש ההתאחדות הבטיח שיש הזדמנות פז להעפיל למונדיאל, הוא רואה כבר במשחק הראשון הרכב שערורייתי.

אם הולכים אחורה, אפשר להיזכר במשבר אמון דומה עם קהל, שארע סביב פרשיית 'נערות הליווי' בתקופת שלמה שרף, אך זה היה סביב אירועים מחוץ למגרש, בסיום קנדציה מפוארת. אז היה לקהל הישראלי גם את ריצ'ארד נילסן, שהגיע כאלוף אירופה לשעבר ועזר לנו להתגבר. הפעם זה שונה. הפעם מדובר בתהום שנוצרה בין תקוות האוהדים למה שהם מקבלים על כר הדשא ומול מצלמות הטלוויזיה.

עומר גולן. שרד גם את החילוף הראשון במחצית (צילום: אלי אלגרט)

המסקנה מאתמול ברורה - משבר האמון בין הקהל הישראלי למה שנבחרת הכדורגל שלו מייצגת הוא עמוק. חוסר התקשורת עם המאמן, בשילוב רמת ציפיות גבוהה ותוצאות חלשות, התחילו לתת את אותותיהן ביציעים ברמת גן והמשיכו גם בראיונות שאחרי ההתמודדות. עד המשחק הבא של הנבחרת ברמת גן יש חצי שנה. 

אם באמת ראשי ההתאחדות רוצים להגשים את החלום של כולנו (גם של יושבי יציע העיתונאים ברמת גן אתמול), עד אז הם חייבים לתת את הדעת על הנושא. בלי תמיכת הקהל ואיצטדיון רמת גן מפוצץ, גם את המשחקים של דרום אפריקה 2010 נראה בטלוויזיה. אחרי הכל, זו ההתאחדות שטבעה את הסלוגן: "יחד זה אפשרי". עכשיו היא צריכה לעשות הכל כדי לממש אותו.