יוצא מן הכלל

טיימינג זה הכל בחיים, ומה לעשות שביקורה בישראל של להקתו של הכוריאוגרף האמריקני דניאל עזרלו נופל בדיוק על המופע של פול מקרטני. כשעשרות אלפים יזמזמו בפארק הירקון את "פני ליין" ב-25 בספטמבר, על במת המשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב יזיעו הרקדנים כהוגן. בשיחת טלפון מלוס אנג'לס עזרלו מתעניין בביקורו של מקרטני. "זה לא הביטלס", הוא אומר ומודה שמקרטני איננו בדיוק כוס התה שלו. "זה מופע נוסטלגי, אבל זה מה שאנשים אוהבים היום".

גם אם גרסת 2008 של מקרטני לא בדיוק מדברת אל עזרלו, קשה להתעלם מהחיבור האינהרנטי שלו לעולם המוזיקה. האיש שהיה בין מייסדי להקת "מומיקס", הקים את ISO שנפרדה ממנה ויצר בין היתר ללהקות ידועות, מ"פילובולוס", דרך ה"אברד סטריט דאנס", בלט האופרה של פריז, להקתו של פול טיילור וגם הישראליות "בת שבע" ולהקת המחול הקיבוצית, חתום במקביל גם על עבודות משותפות עם דיויד בואי, U2, סטינג, פיית' היל וריקי מרטין.

למה להיות יוצא מן הכלל כשאתה יכול להיות עצמך? (צילומים: Guido Harari)

לישראל הוא מגיע אחרי היעדרות של כמעט עשר שנים, עם תוכנית חדשה הנושאת את השם המורכב: "למה להיות יוצא מן הכלל כשאתה יכול להיות עצמך". המופע, שנוצר בהשראת תוכנית ריאליטי בטלוויזיה האיטלקית, מלווה כדרכו של עזרלו בפסקול אקלקטי.

ויתר על "בת שבע"

"מוזיקה היא חלק מאוד חשוב ביצירה", הוא אומר, "היא מעוררת השראה ומשפיעה על הלך רוח רגשי. אני לא מפחד מלערבב מוזיקה קלאסית, רוק או משחקי סאונד מופשטים. בסופו של דבר מוזיקה היא מוזיקה, והיא מעוררות בנו רגש. אני אוהב חיבורים אקלקטיים כמו בבחירות המוזיקליות של בילי פורסיית ואוהד נהרין".

את נהרין עזרלו מכיר עוד מימי טרום "בת שבע", כשהרקדן והכוריאוגרף הישראלי הצעיר נאבק על מקומו בניו-יורק. "אני זוכר את הרגע שבו הוא קיבל את ההצעה לנהל את 'בת שבע', בתחילת שנות התשעים. אמרתי לו 'עזוב את ניו-יורק וסע לישראל. תהיה לך להקה, מימון וקרקע פורייה לעבוד'. זה מה שהוא עשה, נהרין הפך את 'בת שבע' לשלו וללהקה מהטובות בעולם".

עזרלו עם רקדני הלהקה. לא מצטיין בלהנהיג לאורך זמן

מעטים יודעים, אבל את ניהול להקת "בת שבע" הציעו גם לעזרלו. הוא סרב. "באותה תקופה הקמתי את ISO. אמרתי לעצמי שאני אוהב את הרעיון כי זה ייתן לי בסיס קריאטיבי, אבל גם שלא אוכל להיות בישראל יותר משישה חודשים בשנה. לא הייתי בנוי בשלב ההוא לחיות בישראל תקופה ארוכה וחשבתי שזה לא מה ש'בת שבע' צריכה. אוהד היה מוכן להתחייב ללהקה, בעוד שאני הייתי חלוק בין הרצון שלי לעסוק בסרטים, ללהקת ISO ולחיים באמריקה". 

רקדני הלהקה, מתוך המופע

למרות שמעולם לא התגורר בארץ, ישראל בשביל עזרלו היא מקום אהוב ומוכר. "אמא שלי גדלה בתל-אביב כשישראל היתה עדיין פלסטינה", הוא אומר, "יש לי משפחה בכל הארץ. כשהייתי קטן הייתי מגיע לבקר כל שנתיים, אבל המפנה היה כשהגעתי כרקדן ויוצר עם 'מומיקס'. גם העבודה עם 'בת שבע' ולהקת המחול הקיבוצית היתה מהפך. הקשר עם ישראל הפך לבוגר יותר. ישראל איננה מקום זר ותמיד נחמד לחזור".

בוא נדבר על "Why", המופע שמחזיר אותך אלינו. מה לך ולתוכניות ריאליטי?

"האמת שאני לא נמשך לריאליטי ולא ממש רציתי לקחת בזה חלק, אבל הילדים שהשתתפו בתוכנית הזו בטלוויזיה האיטלקית מצאו חן בעיניי. אהבתי את האנרגיה ואת הספונטניות שלהם וחשבתי שיהיה כיף לעשות איתם משהו. הייתי אמור לשפוט בתחרות אבל סרבתי כי אני באמת לא חושב שאפשר לשפוט אמנות בצורה הזו. הצעתי ליצור עבודה שבה הרקדנים שלי ישתפו פעולה עם החבורה הצעירה בתוכנית. אני חייב לומר שלמרות שהמופע הזה נוצר במסגרת ריאליטי, זה לא ממש הנושא המרכזי בו".

מהי לדעתך ההשפעה של תוכניות ריאליטי על מחול ועל קהל צרכני המחול?

"ההשפעה משמעותית על בתי ספר למחול. אחרי גל תוכניות הריאליטי שעוסקות במחול, בתי הספר לריקוד התמלאו. תוכניות הריאליטי חשפו את התחום, וזה הוביל לפתיחתם של הרבה בתי ספר ויצר קהל גדול שרוצה ללמוד. זה טוב לכלכלה, אבל מצד שני יוצר אשליה שאתה יכול להפוך לזמר, שחקן או רקדן דרך זכייה בתוכניות, וזה שטויות. טלוויזיה מוכרת אך ורק טלוויזיה, זה הסיפור".

למה לקחת חלק בעשייה שאתה מתנגד לה?

"זו היתה הזדמנות ליצור יצירה חדשה משלי. החלטתי לצעוד ליד ובמקביל לתוכנית הריאליטי. היצירה שלי היא למעשה אנטיתזה לריאליטי שואו, כי היא שואלת למה להיות יוצא דופן כשאתה יכול להיות עצמך. בתוכניות הריאליטי הרעיון הבסיסי הוא להיות יוצא דופן. אני חושב שלהיות אתה עצמך זה כבר יוצא דופן".

רקדני הלהקה, מתוך המופע

מטרות משלו

עזרלו הוא ללא ספק יוצר יוצא דופן. בניגוד ליוצרי מחול אחרים שהקימו סביבם להקות או לפחות גרעין קשה של רקדנים שאיתם הם חוזרים ומופיעים, עזרלו לא ממהר להתחייב על יחסים ארוכי טווח. הרכב הרקדנים הנוכחי שלו בחציו איטלקי ובחציו אמריקני. "אני מודע לכך שאני לא בדיוק מנהל או מנהיג מצטיין לאורך זמן", הוא אומר, "הטבע שלי אקלקטי. אני עושה במקביל טלוויזיה, קולנוע, תיאטרון ומחול. מטרת חיי איננה שתהיה לי להקה משלי, מהסיבה שאחרים עושים את הצד האדמיניסטרטיבי טוב ממני".

"מעבר ליקום". אחד מהפרויקטים הרבים של עזרלו

ובכל זאת, עם חלק מהרקדנים בלהקה הוא משתף פעולה מזה זמן גם בפרויקטים אחרים, כמו למשל ב"מעבר ליקום", סרטה של ג'ולי טיימור המבוסס על שירי הביטלס. חלקם עתידים להופיע איתו גם בגרסה הבימתית של "ספיידרמן" שטיימור עתידה לביים בברודווי. על ההפקה הזו עזרלו מקמץ במידע. "זו הפקה המבוססת על הסיפור של ספיידרמן והיא אמורה להיות נפלאה", הוא מוכן לומר, "U2 כותבים את המוזיקה, והחזרות יחלו בקיץ הבא. ההפקה תיפתח באוקטובר 2009".

זו לא הפעם היחידה שבה שיתף פעולה עם חברי U2. קדמה לכך עבודה שיצר בשנת 1989 באופרה של פריז. עזרלו רצה להביא את החבורה האירית לבמת בית האופרה גרנייה, אבל מסיבות טכניות גרידא, הדבר לא הסתייע. "אני מכיר אותם המון שנים", הוא אומר, "נפגשנו בימי  'מומיקס' ונשארנו חברים. עשיתי להם כוריאוגרפיה לקליפ ואנחנו עדיין בקשר. אני חושב שבונו ודה אדג' מוכשרים בטירוף".

אתה נע ונד בין תחומי יצירה שונים. קולנוע, וידאו קליפים, מוזיקה. הבמה בלבד כבר לא מספקת?

"זה לא עניין של מספיק או לא. סלט מספיק בשבילך? גם אם את אוהבת סלט, יש עוד דברים שמגרים לך את בלוטות הטעם. מהימים המוקדמים של 'מומיקס' שהתחלנו להפעיל את מצלמות הווידאו, ראיתי איך זה משפיע על החוש הויזואלי. אני מתבונן בעולם דרך עינית המצלמה וזה מרתק אותי. לאורך השנים עשיתי קליפים ופרסומות, ומצאתי עולם שלם מהצד השני של העדשה".

לדבריו,  העבודה על הסרט "מעבר ליקום" גרמה לו להבין שהוא יכול להגיד הרבה דברים באמצעים קולנועיים שאין לו יכולת לומר באמצעים בימתיים. "הבמה תמיד תהיה נפלאה כי היא חיה, מתרחשת בזמן אמת, אבל סרט מאפשר לי ללכת למקומות אחרים. זה עולם חדש בשבילי ואני מקווה שאוכל לבטא את היצירתיות שלי גם דרכו".

אתה חושב היום אחרת מבעבר על תנועה ויצירה?

"פעם חשבתי שיצירה בנויה או כמבנה קשיח או כאימפרוביזציה ושאי אפשר לערבב בין התפיסות. לא הבנתי איך אפשר להכניס אימפרוביזציה למבנה ליניארי. אבל כעת אני מבין שזה אפשרי. המוח שלי תמיד פנה לכיוון של אימפרוביזציה, משחקים ואירוניה. היום אני מוצא שפחד מלהיות מדויק ולגשת לנושא באופן נראטיבי, דווקא מאפשר חופש. יכול להיות שזה קשור למשיכה שלי לקולנוע, וסרטים הרי מספרים סיפור נראטיבי. אני מחפש משמעות, לא מספק אותי יותר להתבונן באבסטרקט. אני רוצה להבין, להתחבר".