ב"סדום ועמורה" הנוכחי - כולנו אשמים

אין לי מספיק מילים, וכנראה שלעולם לא יהיו לי, להביע את עמקי הזוועה שאני חשה מאירועי השבועיים האחרונים. שלושה רוצחים. שלושה פעוטות בני ארבע. שלושה אסונות שצריכים היו להימנע. ילדים צריכים לחיות. אמהות צריכות לטפח, סבים צריכים להביא מתנות ולפנק. יש סדר בעולם, ומשהו בו הופר בצורה מזעזעת.

בחברה אלימה ומלאה במסרים של שחיתות, גם ילדים מתים. או נאנסים. או נעלמים. או מקיאים בשירותים בגלל בולימיה או אנורקסיה. או מאביסים את עצמם למוות. אמות המוסר שלנו התערערו. לנשיאים מותר לאנוס - כתב האישום יתעכב, והעונש יהיה קל מאוד. הסמים הקשים חוגגים בכל פיצוציה, גם האלכוהול בשפע. אנשים נדקרים בגלל מקום חניה, ובבתים רבים יש דיוידי - אבל המקרר ריק. המרדף אחרי הגוף המושלם, הניתוחים הפלסטיים המוגברים, המידות הקטנטנות של הדוגמניות, השטחיות בה נמדדים אנשים ונמדדת הצלחה, כל אלה גם יחד מעידים על דקדנטיות מתקדמת.

כבר שמענו על מעשי אונס מזוויעים ועונשים מצחיקים, שמענו על גדולי האומה ונושאי תפקידים בכירים על שחיתויותיהם, שמענו גם על האלימות הפושה בקרב הנוער והצעירים. ולחשוב שגולדה התנגדה בזמנו להביא את הביטלס לארץ, מחשש פן ישחיתו את הנוער. איפה אנחנו ואיפה האופק החדש של מערכת החינוך. עכשיו, כשהפכנו עורנו, פול מקרטני יכול לבוא לארץ.

טוב שאנחנו עדיין מזועזעים מרצח ילדים. גם מאונס וגילוי עריות. אבל לא מספיק, לא מספיק כדי להגיד לעצמנו, לילדינו, לדורי דורות של ילדים: "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל" (יצחק רבין, נאום אחרון, עצרת "כן לשלום לא לאלימות" בכיכר מלכי ישראל, 4.11.95)

שלוש יריות חיסלו את הנואם הנלהב של השורות האלה. הייתי מילדי הנרות שישבו שם ובכו, בעצרת שהתקיימה שבוע אחר כך. יש לי הרגשה שרבין היה מוסיף תקנים ותקציבים למשרד הרווחה אחרי שבועיים כמו אלה שעברו עלינו, או לפחות מברר מה העניינים שמה במשרד. היו לנו פעם מנהיגים, היום יש לנו שחיתות ואונס. פעם היו נאומים, היום יש טוקבקים.

אנחנו חייבים להשתנות. אלו מאיתנו שהאמינו במדינה אחרת, בארץ אחרת, מוכרחים להתחיל לעשות יותר מפסטיבל רבין השנתי, להתחיל להבין את הצוואה שלו - שלום בא אחרי שממגרים אלימות. אנחנו בינתיים רק מלבים אותה, בלעג ובשנאה לכל מה ששונה מאיתנו, לכל מה שאינו בדיוק תואם את תפישת עולמנו, לכל מה שלא מסתדר לנו בראש או מפריע לנו בחיים.

הדוגמה החביבה עליי היא ההומוסקסואליות. זו נחשבת עדיין סממן של סדום המקראית, אבל למעשה הקהילה הלהט"בית (לסביות, הומואים, בי, טרנס) היא המקום היחידי שאני עדיין רואה בו התנהגות פחות אלימה מבמקומות אחרים. אולי כי רודפים אותנו, אולי כי אנחנו רגילים לאלימות ולא מוכנים לשחזר אותה בתוכנו ומשתדלים בכל ליבנו לעשות אחרת.

תהליך ארוך ויקר של הבאת ילדים לעולם

כשאנחנו מביאים ילדים לעולם זה עולה לנו במאמץ גדול לאין שיעור מאשר הקלות בה זה קורה לזוגות סטרייטים. בסרט "אילו הקירות יכלו לדבר 2" אומרת אלן דג'נרס לשרון סטון, זוגתה בסרט, שאחד הדברים המדכאים ביותר עבור זוג לסביות זה שהן לא יכולות לבוא ולומר לילד שלהן – זה פשוט קרה מאהבה, תראה, מתוק, מרוב אהבה עשינו אותך. היא צודקת במאה אחוז. צריך הרבה יותר מזה עבור זוג לסביות או זוג הומואים. זה תהליך ארוך ויקר, ולא משנה באיזו מהאופציות האלטרנטיביות להבאת ילדים נבחר. אימוץ הוא תהליך משפטי ארוך, הפרייה היא לא עניין של מה בכך, ופונדקאות בארה"ב או במדינות אחרות בעולם המאפשרות זאת לזוגות חד מיניים היא תהליך יקר מאוד.

איני טוענת שהורות במשפחות חד מיניות היא טובה יותר. הנקודה היא שאין שום ערבות, גם במקרה של הורים סטרייטים לחלוטין, ולכן גם אין סיבה להתנגד להורות הומוסקסואלית, על אף הקולות הרבים שעדיין מביעים התנגדות למשפחות חד מיניות.

אנחנו חייבים, כל מי שעדיין חושב שאין לנו ארץ אחרת, לעשות מעשה. לקום ולומר, כל אחד ואחת לעצמו ולעצמה - אני לא מוכן לצרוך אלימות ואני לא מוכן לקבל התנהגות אלימה. למגר את התופעה הזו מהשורש, להבהיר לילדינו שגופם הוא שלהם בלבד ואין לאיש הזכות לגעת בהם. להבהיר להם שאם יהיו אלימים ישלמו מחיר יקר, ולהסביר חזור והסבר את השלכותיה של אלימות.

יש אומרים ששתי האמהות שרצחו את הפעוטות נדחפו לכך בגלל הדיווחים הנרחבים על פרשת רוז. אותי לא ממש מעניין לתרץ להן. זו אחריות שלהן. הן יצטרכו לשאת אותה לכל החיים. הן יתנו את הדין בפני בית המשפט ובפני המצפון שלהן. גזר דין קשה צפוי להן, לפחות בתוך עצמן. האחריות עליהן, והן יצטרכו להתמודד עם כל כובד משקלה.

כך גם אנחנו צריכים להתחיל לעשות, לפני שיקרו עוד אסונות: לקחת אחריות על עצמנו, לדבר אחרת, לנהוג אחרת, לטקבק אחרת, להיות הורים אחרת, להיות בליינים אחרת, לצרוך דברים אחרים.

בואו נצא מהזוועה הזו, בואו נמנע את הדקדנטיות האיומה הזו, שתחריב אותנו. ב"סדום ועמורה" הזה לא אשמה הקהילה הגאה, והיא אינה הסימן הראשון לזה. האלימות, שנאת השונה וההתנהגויות הלא מוסריות בין אדם לחברו הן הסימנים. פרנסי השלטון צריכים לכבד את החוק כמו אחרון האזרחים. חוק זה חוק, בכביש, בעבודה, במשפחה. כל אחד לעצמו, כל אחד עם עצמו, והחוק מעל לכולנו.

אם נהיה מוסריים, נוכל להנחיל זאת הלאה, ואולי נרפא משהו בחברה שלנו.

• טור זה מוקדש לזכרם של רוז, אלון ומיכאל.