שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מה הם עושים שם?

    הייתכן ש"הונאה" ו"לחזור בקיץ" קטנים על השחקנים שקובצו בהם? ג'וליה רוברטס יו ג'קמן ויואן מקרגור יוצרים ציפיות שהסרטים החדשים שלהם לא עומדים בהן

    שני סרטים יוצאים השבוע ללא גב הוליוודי, ללא אולפן, בהפקות עצמאיות. בשניהם מופיעים שחקני ענק. בשניהם אני חייב לתהות: האם הכוכבים לא קוראים את התסריטים קודם? לא מפריע להם שהסרט הוא גם בנאלי וגם נראה חצי חלטורה?

     

    חוסר ההנאה שבהונאה

    "הונאה" הוא מותחן ארוטי־כלכלי שהיה יכול להיות מושלם לשעת חצות בערוצי הסרטים, אלא שהנוכחות המסקרנת

    של יו ג'קמן ויואן מקגרגור שם יוצרת ציפייה שאולי יהיה כאן משהו מורכב יותר.


    שחקנים ענקיים, סרט קטן. "ההונאה"

     

    ולא. הבעיה היא שמרגע שנכנסים לסרט שנקרא "הונאה" (ובמקור "הטעיה") די ברור, מהדקה החמישית, שכל מה שקורה לגיבור הוא מזימה שאמור להפיל אותו בפח. כשמתברר בדקה ה־42 שאכן זה כך, נדמה שכל המערכה הראשונה היתה מיותרת. הבנו: הסרט עוסק בהונאה. רק כשהסרט פונה לטוויסט-על-הטוויסט שלו,

     

    אחרי שעה ועשרה, וגיבור הסרט מתחלף, רק שם עולה הרהור שמא הסרט טומן במעלה שרוולו עוד איזו הפתעה או שתיים. אבל לא: הסצנריו הצפוי ביותר הוא שמתרחש, ואז הטוויסט-על-הטוויסט-על-הטוויסט כבר מעורר פיהוקים במקום השתנקויות. מה שכן, בזכות הצילום של דנטה ספינוטי הסרט, כמו פילם נואר הגון, לכל הפחות מעיד על עצמו שהוא מעדיף לסמא אותנו בסגנון חלקלק ולא לרתק בעלילה לופתת. וכשהוא מנסה להתקדם בעלילה, הסגנון מתאדה. לכן חציו הראשון של הסרט מעניין יותר מחציו השני.

     

    אל תחזור בקיץ. בבקשה

    "לחזור בקיץ" הוא סרט אנונימי לחלוטין שיוצא בישראל לפני שהוא מצא מפיץ אמריקאי. לא שתהיה לו בעיה: הוא מגיע ארוז עם שמות נהדרים, ובראשם ג'וליה רוברטס, שכנראה מחפשת את ה"עגבניות ירוקות מטוגנות" שלה.

    משפחה בכיינית. "לחזור בקיץ"

     

    בעלה, דני מודר, צילם יפה, ודידי אלן, מבכירות העורכות בהוליווד, ערכה בשאר רוח, ורק הבמאי והתסריטאי הטירון, דניס לי, בנה מלודרמה משפחתית מהזן שכל מה שקורה בה כבר קרה קודם, כל מטען נפשי של הגיבור הוא זה שאנחנו כבר מתוכנתים לצפות לו, כל פתרון הוא זה הצפוי.

     

    בסרט מתקבצת משפחתו של סופר אמריקאי כושל שהתעמר בבני המשפחה, ובראשם בנו, שהפך סופר בעצמו, שמנסה להתמודד עם נוכחות הדורסנית של אביו בחייו.

     העלילה נעה בין העבר (שנות ה־80?) להווה, ובתווך אנו אמורים להתמודד עם ההחלטה הליהוקית שהיידן פנטייר גדלה להיות, 20 שנה אחרי, אמילי ווטסון. נראה יותר כמו תרגיל בהזרה. הבחירות של לי מוותרות על הספרותי או הפיוטי לטובת הקיטשי ובנאלי. "לחיות בין השורות" סיפר סיפור משפחתי דומה מאוד, אבל עשה את זה באופן חד, מקורי, ייחודי וארסי יותר. "לחזור בקיץ" נותר רומן רומנטי על משפחה בכיינית ומעצבנת.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים