מחשבות על הפרעות אכילה

עודף גירויים

הפרשה שלנו ארוכה וגדושה בחוקים מרתקים עד שקשה לבחור במה להתמקד, אבל כיוון שאת עבודת הד"ר שלי כתבתי על מזון וסעודות בספרות חז"ל, וכיוון ששנים ארוכות (מדי) הדיאטות והנטייה המערבית המטורפת לספירת קלוריות ולסגידה למבנה גוף נשי אחיד, אלים ובלתי מתפשר, היו חלק קבוע מחוויית היומיום שלי, אני מוצאת את עצמי נמשכת לפסוקים העוסקים בחוקי מזון וביחסים שהם רוקמים בין אלוהים לאדם מחד, ובין הורים לילדיהם מאידך.

אוכל הוא אף פעם לא רק אוכל

האכילה היא פעולה יומיומית שמבצע כל אדם, זו פעולה רצונית שתכליתה סיפוק צרכי הגוף, ובעוד שפעולה רצונית אחרת של סיפוק גופני, חיי המין, סגורה בדרך כלל בחדרי-חדרים, האכילה גלויה ופומבית. כשאנחנו אוכלים אנחנו מספרים לעצמינו וגם לעולם סיפור על יחסינו עם הגוף שלנו ועם סיפוק התאוות הגופניות. כאשר אנחנו מאכילים אחרים אנו משוחחים איתם על סיפוק התאוות שלהם. חוקי אכילה וסיפורי אכילה הם על כן כלי מפותח ומתוחכם לביטוי יחסים בין האדם לגופו, בין בני האדם הסמוכים לאותו שולחן כאוכלים ומאכילים, ובין אלהים – האחראי על האוכל ועל חוקי האוכל, לבני האדם הסמוכים לשולחנו.

לפני שנעבור לעיון בפרשת השבוע אתם מוזמנים להקדיש כמה דקות להתבוננות ב'פרשת החיים': 'עוד מעט ירד אלינו יום שבת הטוב, לכבודו תכין אימנו מטעמים לרוב...' בעוד זמן קצר נסב לשולחן השבת - איך תראה הסעודה? מי יהיה ה'מאכיל' ומי יהיו 'האוכלים'? מה הם יאמרו זה לזה בשיחה הגלויה, ומה תהיינה השיחות הסמויות מן העין, המתנהלות מתחת לחגורת השולחן?

ילד טוב משאיר צלחת ריקה?

בתחילת הפרשה פוגש אותנו חוק בן סורר ומורה (כא, יח-כא)

כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ: וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא: וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.

אי ציות להורים מגיע לשיא חומרתו במרידה בחוקי האכילה שהם קבעו: "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא".

נדמה שלא אגזים אם אטען שחלק מרכזי ביחסים בין הורים לילדיהם הצעירים מתנהל באמצעות אוכל – החל מההנקה הראשונה ועבור למשל, לאיסור לאכול ממתקים לפני הארוחה (או בכלל), או לנסיון לקבוע לילדים את תפריט הארוחה ואת זמניה. אם בחוק המקראי 'ילד רע' הוא ילד שמשאיר צלחת ריקה, בעולם המערבי המודרני 'ילד רע' הוא זה שמשאיר צלחת מלאה באוכל (או צלחת ריקה מממתקים). חוקי המזון ההוריים משתנים בהתאם לתקופה, אבל העקרון נשאר זהה - הורים וילדים מנהלים משא ומתן, מורכב ויומיומי על נדיבות, נתינה ושליטה באמצעות חוקי האכילה.

גם באלהים מורדים באמצעות האוכל

חוק 'בן סורר ומורה' מזכיר כמובן את המרידה האנושית הראשונה שנעשתה גם היא דרך אוכל, חטא האכילה מפרי עץ הדעת, לפנינו סיפורים תאומים; בשניהם נמדדת הנאמנות (להורים או לאל) בציות לאיסורי אכילה. הבן הסורר נהרג, אדם וחווה החוטאים מגורשים מגן עדן. ואפשר כמובן להעמיק את ההשוואה. מכאן ואליך, ברבים מאד מהסיפורים והחוקים המקראיים מככב המזון. כך למשל כמעט כל הנסיונות שיוצרים אלהים ובני ישראל זה לזה במדבר קשורים למזון – ליכולתו של אלהים לספק אוכל במדבר, ולנכונות של בני ישראל לתת אמון ביכולת אלהית זו ולציית לחוקי המזון שהוא מחוקק.

לאכול את האם ואת הבנים

קשר נוסף בין הורים, ילדים ואוכל נמצא בחוק אחר בפרשה שלנו, חוק 'שילוח הקן' (כב, ו-ז):

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:

רבות נכתב על החוק המזון הזה: על ההכפלה של התארים 'אם ובנים', על הקרבה בינו ובין מצוות כיבוד הורים (בשניהם שכר המצווה הוא אריכות ימים). על ההסברים השונים לטעמו (שימור המין, חינוך לרחמנות ועוד), על העובדה המעניינת שבחוק זה ובכמה חוקי כשרות אחרים מוזכרים תארים הוריים 'אנושיים' ביחס לחיות הנאכלות, וגם על האסוציאציות של חוק זה עם איסורי עריות (ערבוב בין אם ובנים).

אולם החשוב ביותר לענייננו הוא בסיס חוקי, וכאן בדיוק כמו בחוק 'בן סורר ומורה', נמצא הקשר בין שליטה ואוכל. השולט על המזון יחלק לעולם את המזון בצירוף חוקי אכילה, והנזקק ידרש להביע את נאמנותו למעניק דרך ציות לאותם חוקים.

כמה מחשבות על הפרעות אכילה

תיאוריות רבות, שונות ואף סותרות, מבקשות להסביר את המגוון ואת הנפוצות של הפרעות האכילה בעולם המערבי של זמננו. לא אכניס את ראשי בין האילנות הגבוהים העוסקים בסוגיות אלה, ורק אבקש להפנות את תשומת הלב לטענה היסודית המצויה בפרשה שלנו – כל פעולת אכילה וכל חוק מזון הם גם שיחה מורכבת בין האדם לעצמו ולסביבתו. שיחה על שליטה וויתור על שליטה, על נדיבות ועל התמסרות ועל לגיטימציה להתענגות גופנית.

נדמה לי שהפרשה שלנו מזמינה אותנו לבדוק עם עצמנו עם מי אנחנו משוחחים בכל פעם שאנחנו אוכלים או מחוקקים חוקי אכילה לילדינו ולסועדים עמנו, ומה תוכנה של השיחה. קשה לי להאמין שניתן להגיע למצב בו פעולות האכילה או ההמנעות מאכילה, תהיינה מנוטרלות משפה דתית וחברתית וקשורות רק לחוויות של רעב ושובע (ואני בכלל לא בטוחה שאני מייחלת לכך) אבל נדמה לי שמודעות למסרים הנסתרים שאנו מעבירים בחוויות האכילה ובחוקי האכילה שאנו מייצרים, יכולה לאפשר לנו מידה רבה יותר של גמישות (וגם קצת הומור) בהתמודדות שלנו עם אחת המחלות הקשות של תקופתנו.

ולחברי בבית המדרש של הטוקבקים – 'האמרה החז"לית שלי'

עוד מעט שמחת תורה ואני שבה ומזמינה כל אחת ואחד מכם להקדים ושלוח אלי את 'האמרה החז"לית' המשמעותית ביותר עבורו/ עבורה (אם אפשר – בצירוף כמה מילות הסבר) ואנחנו – נפרסם ונאפשר לכולם להכיר את רשימת אמרות חז"ל המשמעותיות של חברי בית המדרש שלנו.

שלחו אלי את אמרות חז"ל הפרטיות שלכם. אני סקרנית ומצפה - wg@netvision.net.il