בדד. הגרסה החרדית

אם רווקים במגזר הדתי לאומי שווים סאגה רומנטית ע"ע "סרוגים", הרווקים החרדים הם ליהוק מושלם לטרגדיה יוונית. אומנם "רווקות מאוחרת" הוא שם קצת כבד לבחורה בת 27 (אפרוחית במושגים מערביים), אך למציאות החרדית חוקים משלה.

עד לאחרונה התופעה לא הייתה אפילו נושא לשיחה. רווקות נתפסה ככישלון הורי, "מכה משמיים" שתוצאותיה היגררות שנה אחר שנה "בשוק הבשר" של השידוכים עם אותו ילד "בעייתי". טלפוניים מייגעים עם שדכניות המריחות נואשות דרך הקווים של בזק. אין ספור "נשמות טובות" הצובאות על הדלת חמושות בפנקסים, בהם כל השמות שכבר נאמרו, מועמדים איתם יצאו. כל סגולה, כל רב , כל חבר שאולי פעם העליבו כבר קיבל סליחה פעמיים. רק שהזיווג המתעכב כבר יופיע ותוסר רוע הגזירה.

ובינתיים הם לבד. נשארו בישיבה אחרי שכל בני גילם כבר מזמן לא שם. "התקועים" עליהם מסתכלים הצעירים ספק באימה, ספק ברחמים. המשפט המעצבן כל רווק מצוי עם כיפה - "בקרוב אצלך" הוא בן לוויה מוכר.

גם בגזרת הבנות המצב לא מעודד. לא נעים להיות המורה היחידה בלי כיסוי ראש. זו שהילדות בכיתה א' למדו בזכותה סטאטוס חדש - "רווקה". ההיא שיש לה את כל הזמן שבעולם ומנהלת שיכולה להעביד מסביב לשעון בלי נקיפות מצפון על בית וילדים שיוזנחו. איפשהו אחרי הביקור אצל החברה הטובה פוסט לידה רביעית, משהו בכל זאת נשבר. אך גם זה עניין לכרית בפרטיות החדר. הרי בשביל כולם היא "האופטימית הנצחית" וההורים גם ככה לוקחים את זה קשה, אז למה לצער עוד יותר?

למה? ומה עושים?

השאלה למה זה קורה, מלבד חוסר מזל כמובן, היא תמיד מורכבת. אם להצביע על הסיבות השכיחות, יש מי שנשאר מאחור בגלל עניינים כספיים. הורים שלא יכלו להבטיח לבתם דירה, גם לא אי שם בדרום (פשע לא יכופר). העילוי הישיבתי שהרב "המליץ" לו שלא יתפשר על פחות מדירת ארבע חדרים מפוארת במרכז בני ברק (עניין של מיליון שקל). ועד שגילה כי אחרים הלכו על הסדר שפוי הרבה יותר, כבר היה מאוחר מדי.

ישנה גם "הגאונה במחשבים" אך עם מיומנות חברתית בעייתיות. זו שרשמה פטנט לשאיבת מידע מיותר שרק מבעית את הדייט התורן בנוסח : "לאיזה ישיבה תרצה לשלוח את הילדים?, מי לדעתך ראוי להיות הסנדק בברית של הילד? ומה אתה חושב על 'אולמי הדר דימול' לבר מצווה?". גם אלה שסוד רפואי-אישי דלף החוצה הם מועמדים טבעיים לרווקות מאוחרת. אף בחורה בריאה לא תסכים מרצון להתחתן עם חולה אסטמה (אל תשאלו אותי למה), ואף בחור כזה לא יסכים "להתפשר" על בחורה חרשת. הם ימשיכו להציע לו תיקים רפואיים במסווה של בחורות והוא ימשיך לדחות, עד שישבר או שלא.

במפתיע, אף אחד במגזר החרדי על שלל ארגוניו, לא נטל על עצמו את הטיפול ברווקים. שום קבוצת תמיכה או רשת חברתית, פשוט בידוד מושלם. כאן אין "ביצה" וכל אחד מתבוסס בתוך עצמו "ובועה" הוא תיאור אמין יותר של המציאות. החברים מפעם עסוקים ביומיום ובילדים, נושאי השיחה המשותפים הולכים ומצטמצמים ואיתם המעגל החברתי. כולם כבר עברו לדבר על מטפלות מבוקשות ובקבוקים בריאים והם? הם עדיין ב"ממתינה" בין פגישה לפגישה.

דווקא בראש השנה, בניגוד לעמיתיהם החילונים הבורחים מסעודות החג משפחתיות כמו ממגיפה, הרווקים החרדים מרגישים בבית. האחים והאחיות "שעקפו אותם בתור לחופה" באים למפגש משפחתי. "היחד" מפיג לפחות ליומיים את בדידות השנה כולה. לדברי יודעי דבר, זה שווה את "הבקרוב אצלך" של הדודות ואת "יש לי משהי פנטסטית", מהמודאגת התורנית (אני). לפחות עם התפוח והדבש ,המרק וצימעס, הם סוף סוף לא לבד.