שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: דנה קופל
    איך היה בכיתה א'? אדיר, מרגש ומעצים
    לפני שנה סיפר כאן הפסיכולוג גיל ונטורה שאת הבת שלו הוא לא רוצה לשלוח ללמוד במערכת החינוך. לכן, הוא בחר עבורה את בית הספר האנתרופוסופי. לבקשתכם, שנה אחרי, הוא מדווח איך היתה שנת הלימודים

    אני מתחיל לחשוב שאולי הם פיצחו את הקוד.

     

    לפני שנה ושלושה חודשים פלוס מינוס ליוויתי נסיכה קטנה מן הגן אל הספסל בשורה השלישית. קיוויתי שתישאר ילדה רגילה. במציאות ההזויה של החינוך בישראל, פירוש הדבר מבחינתי היה לחפש לה בית ספר לא כל כך רגיל.

     

    בית הספר האנתרופוסופי עמד מיד ובכבוד במשימה הזאת – הוא נראה שונה. אפילו מוזר. להגיד לכם שידעתי לאן אני הולך? סיפרתי כבר שקרים גדולים מזה בחיי. לא אנתרופוסוף גדול אני, ובקיאותי בגישה הנ"ל התחרתה בידע המינימלי שיש לי בתחומי דעת כמו שוק ההון, מכונאות רכב וטכניקות הגלגול האופטימליות של סושי סטנדרטי.

     

    אבל היו להם קבלות, לחבר'ה עם הבגדים המתנפנפים, הדיבור הרך וההילוך השלו עד להכעיס. שלוש השנים של הנסיכה בגן האנתרופוסופי לימדו אותי תהליך גדילה מהו והכי חשוב בסקאלת הערכים של בית ונטורה – היא היתה מאושרת.

     

    עם זאת, כל העולם ואישתו הזכירו לי בפנים חמורות ויהירות ש"בית ספר זה כבר סיפור אחר". דורשי טובתי התריעו בפני שאותם חבר'ה רוחניים ואווריריים לא יצליחו להכין את ילדתי לחיים האמיתיים (כלומר, לא יצליחו להפוך אותה לשילוב של דוגמנית בובה עם פה של מרגול ואגרסיביות של רון קויפמן, מבלי לפגוע בזכויות).

     

    נתחיל מהסוף. איך היה? היה אדיר. מרגש. מעצים. הנסיכה מודל 2008 היא גרסה בוגרת, מוכשרת ואקטיבית יותר של דגם 2007, כל זאת ללא שימוש בצבעי מאכל ומבלי לפגוע באושר שלה. השאלה המהותית היא כמובן, מדוע? במבט של מתבונן ספקן, אני יכול לעלות על שלושה גורמים שמרכיבים מוצר מנצח. בעצם, ממש בא לי לחלוק אותם אתכם:

     

    1. שיעורי בית - אאוט. קפיצה בחבל - אִין

    היום השמיני של כיתה ב' היה רגע היסטורי בחיים של הקטנה. לראשונה בחייה האקדמיים היא קיבלה שיעורי בית. אתם מוזמנים לפתוח שתי עיניים גדולות: כן, בכיתה א' בבית הספר האנתרופוסופי לא היו כלל שיעורי בית! זו היתה ממש בעיטה בבטן של הנחות היסוד שלי, אבל כל בן עוולה שסבור שהאנרכיה שלטה בכיתה, מוזמן להירגע במהירות.

     

    הם עבדו קשה, הקטנים, הם קרעו את התחת. בפעולות יצירה, טבע, אמנות ובעיקר במימד הפיזי – ספורט, משחקי חצר (כן, היה שיעור כזה!), ריצות בוקר וטיולים רגליים מדי שבוע. הזדמן לי להיות הורה מלווה בטיול שכזה, ושילמתי חוב נדיב של זיעה וקלוריות שרופות. זה לא היה פיקניק.

     

    והנסיכה שלי, ילדה פזורת דעת ומעט מסורבלת, הפכה לתותחית קפיצה בחבל. קפיצות כפולות, סיבובים אחוריים, היפוכי רגליים – לא להאמין שבת ונטורה יכולה להצליח בארצות הספורט. כמה נדיר ויקר ערך הוא התהליך הזה, שבו אתה מוכיח לעצמך שאתה יכול, מנצח את המגבלות שלך, וכובש לעצמך מיומנות. גאווה היא מתנה נפלאה כשהיא מוצדקת, והקטנה הרוויחה אותה.

     

    בתי ספר רגילים יתחלחלו. מן הסתם, הם רואים את תפקידם בהעברת ידע – מן המורה לתלמיד, מהתלמיד למחברת, ומהמחברת לפח. שיעורי הבית הפכו כסת"ח. אני מניח שהאנתרופוסופים פועלים מתוך מודל מחשבתי אחר – ראשית בונים את הילד, קרי את המנוע – ברמה הפיזית וברמה המוטיבציונית – ורק אחר כך לוקחים את המכונית הזאת לטיול באוקיינוס הידע האנושי. בלי שאף אחד אמר לו את זה פורמלית, הילד משתכנע שלמידה יכולה להיות כיף. כשיש לך מסר כזה במערכת ההפעלה, אין גבול למה שתוכל להשיג.

     

    2. המורים: מולטי כישורים, טוטאל מעורבות

    אני אומר את המשפט הבא באחריות – לעתים נדמה לי שקל יותר לעבור את מסלול הייסורים של השייטת מאשר לעמוד בקריטריונים הנדרשים כדי להיות איש שמלמד בבי"ס אנתרופוסופי. תעיד על כך העובדה שהקהילה הזו סירבה לפתוח כיתה א' נוספת, למרות ביקוש עצום ובניגוד לכל היגיון מסחרי, פשוט משום שלא מצאו מחנך פנוי שישביע את רצונם. קומנדו כבר אמרתי?

     

    מורה אנתרופוסופי עובר תהליך למידה והכשרה מפרך, לפני תחילת העבודה ובמהלכה, מלבד השליטה ברזי הגישה ובשאר מיומנויות פיזיות ואמנותיות, אני מניח שהוא נדרש לדעת בצורה אינטימית מה עובר על כל ילד שלמרגלותיו. במילים בוטות, הוא ממש נכנס להם לתחתונים או לפחות לתיק האוכל.

     

    אני בפירוש זוכר את מחנך הכיתה מבקש מאחת האימהות לשנות את ארוחת הבוקר האהובה על הילד משום הרכבה התזונתי הדל. יש בוודאי קוראים שכרגע תופסים את ראשיהם בשתי ידיים. הניחו לצביעות. מורה טוב אמור להיות מודל. הוא אמור להיות אכפתי.

     

    המורים האלה לא עושים הנחות. לא אומרים את מה שאנחנו רוצים לשמוע. כשיש משמעת, היא שקטה ובטוחה בעצמה.

     

    הנסיכה שלי איחרה פעמיים, באחד מימי שישי, לשוב מן ההפסקה. באנו לאסוף אותה בתום יום הלימודים ואיתרנו אותה ישובה נזופה בחדר המנהלת, ממתינה לתום השיעור בארשת פנים של "קורבן-מסכן-שכמוני-מה-כבר–עשיתי?". השיעור הסתיים. המחנך הסביר לנו את שקרה. ישר, בחיוך, בנועם. הוא קלט משהו בעיניים שלי. "אני מצטער אם היא נעצבה", אמר לי פתאום. "אל תצטער", אמרתי לו. "עשית לי טובה".

     

    3. קהילה, קהילה ועוד פעם קהילה

    אל תקנאו במי שיש לו ילד בבי"ס אנתרופוסופי. ימבה תיקים נופלים עליו. תורנויות ליווי טיולים, תורנויות בצק ליום שישי, הרצאות העשרה, טקסי חגים וטיולי חגים בנוכחות צמודה שלך, ימי שיפוץ בית ספריים (שם אתה לומד שפטיש נועד להכניס מסמר בקיר רק אחרי שהאצבע שלך מדממת) והפינאלה הגדול – התנגדות חריפה של הצוות החינוכי לכך שהילד יפסיד ימי לימודים בגלל טיולים משפחתיים. נכנסים לנשמה, כפי שציינתי.

     

    אני התפצלתי לשניים נוכח המדיניות הזו. החלק המודרני והמפונק שבי רטן "אוף" ללא הפסק, וכל תיק הוציא ממני איחולים זדוניים להנהלת בית הספר. החלק המפוכח והרציונלי שלי (שתופס כ-2% מקליפת המוח שלי), הבין את ההיגיון. קהילה לא יוצרים על ידי ימי הורים. קהילה יוצרים על ידי מחויבות ומעורבות אקטיבית. בדיוק כפי שילדינו קנו דימוי עצמי בזיעה, אנחנו חויבנו להשקיע מאמץ כדי לטעום נתח מהחוויה של הילדים.

     

    יש לא מעט הבדלים בין דרך החשיבה שלי ודרך החשיבה האנתרופוסופית, אבל בנקודה אחת מהותית אני מסכים איתם בכל לב – הגאולה שלנו תבוא דרך החזרה לקהילה. הדרך היחידה שלנו ללחום בטמטמת המשתקת של תרבות הצריכה היא להתאחד, להקריב באהבה חלק מהפרטיות והנוחות האובר-מוערכים לטובת רשת תמיכה חברתית וערבות הדדית. בלי ציניות. כמו בימים עברו?

     

    נ.ב

    תודה לגולשים עמית וסופיה שישבו לי על הווריד כדי שאכתוב את הטור הזה.

     

    • גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים