מלכת המדבר: שבוע חדש באווירה של אקסטרים

יש כאלו שגם נהנות מזה (צילומים: אוה טיילור) 

המוטיב הצבאי שהתחיל עם א"ג הבוקר, המשיך עם סיומו של הכביש הזה, בבסיס הצבאי של גדוד הקרקל. זהו בסיס צבאי שמכיל שני שליש בנות לוחמות, ושליש בנים. נראה כי מארגני "מלכת המדבר" יצאו מגדרם על מנת להוכיח כי מדובר במסע של העצמה נשית, ביחד עם העצמה יהודית-ציונית.

לאלו מאיתנו שלא עברו 20 שנה מאז סיימו את שירותן הצבאי, החוויה לא נראתה מושכת במיוחד, ואף מעט טראומטית."20 שניות הייתן שם", מעורר בי אנטגוניזם ברמות קשות מנשוא. אבל טראומה של אישה אחת, מסתבר, יכולה להיות חוויה של אישה אחרת.

הנשים שלהן בנים בצבא, נראו מאוד מרוצות להתפשט ולהחליף בגדים עם החיילות הצעירות, באחת מן הפעילויות שארגן לנו צוות 12 (המכונה גם צוות קרקל, אגב). אני לא בטוחה אם התצפיתן במקום היה יותר נלהב או נבוך מהעניין.

האמריקאיות במסע, היו מאוד נרגשות מהביקור בבסיס, והודיעו לי שהחוויה הזו רק חיזקה את הקשר שלהן עם ישראל. כנראה שרק אני לא אוהבת את הצבא. לא ברור למה. מה שכן הפריע לי, בכל העניין של הבסיס עם ההעצמה הנשית, הוא שהמ"פ הוא דווקא בן. נא לשלוח מזכר לצה"ל.

ממשיכות במסע לשמורת הר הנגב 

ספורט אתגרי, מכל מיני סוגים

לאחר הביקור בבסיס, המשכנו לעוד מסע ג'יפים מורכב, הפעם בשמורת הטבע הר הנגב. עם עוד כמה מכשולים בדרך, ועוד הרבה מדרגות אבן שצריך לעבור, מצאתי את עצמי בג'יפ של צוות 10 הכיפי. לאחר הפסקת השירותים שלי גיליתי משהו מאוד מעניין. מסתבר שב"מלכת המדבר" לא משנה באיזה נושא מתחילה השיחה, תמיד הוא יגמר בתפקודי מעיים.

במקרה, הג'יפ המדובר, שוב היה הג'יפ של האמריקאיות, והתחלנו לדבר על המצב הביטחוני בארץ. ניסיתי להסביר להן שלא כל כך מסוכן פה, ושבעצם אנחנו רגילים לחיות ככה. אחרי עשר דקות, כל אחת מאיתנו התוודתה מתי הפעם האחרונה שהיא עשתה "מספר 2" היום, ומהי התנוחה שהכי נוחה לעשות את זה בטבע. בסופו של דבר כל אחת מהבנות הודתה שאם מישהו מילדיהן היה שומע אותן, הוא היה נגעל מהן והגענו למסקנה משותפת - לא משנה על מה נדבר, שיחות שירותים הן השיחות הכי מעניינות בטיולים. אז לא, מסתבר שבנות לא מדברות רק על סקס ונעליים.

עכשיו כבר מאוחר מדי להתחרט 

בסביבות השעה שש הגענו למצפה רמון, ואני לא ציפיתי שיקרה שם שום דבר מיוחד. רובנו, בתור ילדים, היינו במצפה רמון בטיול שנתי אחד או אחר. התבדיתי מהר מאוד - כאשר הודיעו לי שהולכים לעשות סנפלינג. זו היתה שעת הישועה שלי: כל הטיול התלוננתי

שבעצם לא עשיתי שום דבר אתגרי ממש. עכשיו כשהגענו לפה, לא היתה לי הזדמנות להתחרט. גם פחד גבהים לא היה עוצר אותי, יותר מדי אנשים כבר שמעו אותי.

אחרי הסבר של המדריך, בו, אני מודה, לא ממש הבנתי מה בדיוק צריך לעשות, שמתי עליי את הרתמה ואת הקסדה. עם רגליים משקשקות, הלכתי לקצה, ונקשרתי. ניסיון העבר עם חוסר שיווי משקל, הרים את ראשו המכוער. לא ממש הצלחתי להבין איך בדיוק אני אמורה למקום את הגוף שלי. החלקתי אחורה וכמעט נפלתי. אבל אני לא מוותרת בקלות. עכשיו גם הנשימה היתה ממש מהירה, אבל עם הסבר ממש איטי של המדריך (כמו לילדה מוגבלת, אין בזה בושה), הצלחתי להתחיל לרדת. רגל אחרי רגל, וקולות תרועה של הבנות ברקע, ואני למטה. מרוב לחץ, אפילו לא הסתובבתי כדי שיראו את הפנים שלי במצלמה. לא נורא. כבשתי את האוורסט שלי, ויש לי את פצעי המלחמה שלי, להוכיח את זה.