ניצחו את המדבר
היום הלפני אחרון של מסע מלכת המדבר התחיל בזאבים רעבים, המשיך בשלושה רכבים תקועים ונגמר במלון באילת ובצוות שנבחר ברוב קולות. טל אימגור מסכמת שבוע של חול, שמש, ג'יפים, מדבר, סנפלינג - ונשים, הרבה מאוד נשים. הקונספט, מסתבר, מנצח
שעה לפני כן, בארבע בבוקר, התגנבה חבורה של זאבים למאהל, וחטפה לשלוש בנות את התיקים, ממש מתחת לידיהן. סיגל מצוות 12 סיפרה לי שהיא התעוררה בגלל שהזאב חטף את התיק ששימש לכרית מתחת לראשה. "הוא יכל לנגוס לי בראש, אבל הוא לקח את התיק במקום", היא מספרת, "כשסיפרתי את זה לעמית מהצוות, היא חשבה שאני הוזה". אבל לאחר מכן, כאשר נשמעו היללות, הצטרפו עוד בנות לחבורה, והוקמה משלחת לחיפוש התיק. אצל מלכה אחרת, הזאב בחר להוציא ולקרוע לגזרים את כל התחתונים מהתיק שלה, אבל שום דבר חוץ מזה. כנראה שהוא פספס את הסרט על התנועה הפמיניסטית בו הסבירו שאנחנו רוצות לשרוף חזיות. שיא הסיפור היה כאשר סיגל הודיעה לי כי לדעתה הזאבים מיומנים על ידי הבדואים לגנוב תיקים: "הוא יכל לקחת ביס בראש שלי, אבל הוא החליט לקחת את התיק שלי, שכּוּלה היו בו מטבעות שוקולד. מה ההיגיון בזה?". האמת, אני לא מוצאת היגיון בכל הסיפור הזה, במיוחד בקטע שבו אני ישנתי כל כך חזק שלא שמעתי כלום.
(צילומים: אוה טיילור)
הכוח הנשי נגד הסלע
היום שלנו המשיך בעוד יום של סיורי שטח עם הג'יפים, היום האחרון של סיורי השטח. כנראה שגם כמונו, הג'יפים התחילו להרגיש את העייפות, והשילוב של העייפות של שנינו, הובילו לכל הנאחסים מהם הצלחנו להימנע במשך כל הטיול. בעוד אנו נוסעות בדרך חצץ, נשמעה קריאה בקשר "בנות, כולם לבוא לרכב מספר 12". זו כבר התחלה לא טובה. הרכב המדובר, מסבר, נתקע על סלע ענקי, וגלגליו הקדמיים כמעט הסתובבו באוויר. בנות "מלכת המדבר" לא ישר פונות לפתרון הפשוט. כל השישים (או לפחות ארבעים), מתחילות לדחוף ולנדנד את הרכב, שוב ושוב, בעוד אחרות מכניסות אבנים מתחת לגלגלים, על מנת לנסות לאזן את השטח. אנחנו כל כך גאות בעצמנו. כאילו שרק לרגע זה חיכינו, לנקודה בה נוכל להוכיח אנחנו מסוגלות לחלץ רכב, רק בעזרת כוח ידיים וכוח נשי.
עד כמה שהייתי רוצה שבאמת זה יהיה המצב, והפמיניזם הרדיקלי ינצח, במציאות היינו צריכות להביא בסוף את הג'ק, וגם להיעזר קצת בעבדי, שהוא אחד מהגברים ה"שקופים" בטיול הזה (הוא נוסע איתנו ודואג לעניינים מאחורי הקלעים). אבל ברגע בו כל הבנות דחפו את הרכב, הרגשנו ממש כמו מלכות העולם.
הנאחס השני הגיע כמה דקות אחרי, עם עוד רכב שנתקע. שם כבר ידענו להביא את הג'ק מבעוד מועד, ולהעביר את הרכבים האחרים מדרך עוקפת. עוד כמה דחיפות, עוד כמה לחיצות על הגז, וסיבובי הגה, וגם את הרכב הזה הצלחנו לשחרר. הנאחס השלישי הגיע דווקא על כביש הערבה. אחרי שישה ימים שהג'יפ סבל גיהינום של עליות, ירידות, אבנים ונחלים, דווקא על הכביש הישר והנקי הזה, הוא קיבל תקר. כל השיירה עצרה בצד, ושוב נשלף הג'ק. רווית מצוות 11 ישר נידבה את עצמה לזחול מתחת לג'יפ, ובמהרה היינו בדרכנו שוב לאילת.
הסלע שפגש את הג'יפ
טוב, נו, איפה הג'ק?
ויש לנו מנצחות
אילת – היעד האחרון. כצ'ופר סופי למסע הזה, החליטו מארגני הטיול לקחת אותנו ללילה בבית מלון. לי דווקא לא היה אכפת לבלות אותו תחת כיפת הכוכבים. כמובן שברגע שהרגל שלי נכנסה למקלחת, שיניתי את דעתי. לאחר ארוחת ערב דשנה, שהפתיעה את האמריקאיות בגיוון שלה (הן פשוט לא הצליחו להבין למה המזנון כל כך ארוך), הגענו לאולם המלון למסיבת הסיום שלנו. לאחר הרקדה, סטייל ארץ ישראל הטובה והפורחת, מה שהלהיב את כולן (חוץ ממני, כמובן), נבחר הצוות המנצח. חשוב להבהיר, הטיול הזה הוא לא תחרות, והצוות המנצח הוא לא הצוות שנסע הכי מהר, השלים הכי הרבה משימות, או עלה הכי הרבה מכשולים (אופסטיקלס, כיאה לדיבור הדו לשוני של המסע). במסע זה נאמר לנו לבחור את הצוות המנצח לפי אמות מידה שונות. עם איזה צוות הכי נהנינו? איזה צוות עשה לנו הכי כיף? איזה צוות מסע לא היה נראה אותו הדבר בלעדיו?
יצא שהצוות הנבחר הוא הצוות הכי צעיר במסע, שמורכב מבנות הפרויקט "מסע", שזה פרויקט של הסוכנות היהודית שמביא צעירים לישראל במסגרות שונות של התנדבות. הבנות, שמגיעות אלינו מתפוצות העולם – ארגנטינה, דרום אפריקה, ניו-זילנד וגרמניה, באמת הרוויחו את הזכייה הזאת. במהלך המסע הן הנעימו את השיחות בקשר, סיפקו חטיפים למי שביקש, קרעו את כולן מצחוק וסיפקו אוזן קשבת. למרות שהעמדה הרשמית של מארגני המסע היא שהצוות המנצח זוכה רק בכבוד, הזוכות כן צ'ופרו בביגוד מתנת חברת הספורט קולומביה, אבל חוץ מזה, כפי שהן אמרו, "קיבלנו 56 אימהות חדשות".
הכי צעירות, הכי מנצחות
כשרק יצאתי למסע הזה, בטקס שנערך ביום השני, אמרתי לג'ודי שישבה לידי, שאני ממש מתרגשת, ואין לי מושג איך אני אסתדר כל השבוע. שבעה ימים אחרי, והיא שאלה אותי, איך אני מרגישה עכשיו. אמרתי לה, שאני מרגישה לגמרי שונה. יצאתי מפה עם חוויות אני אקח אחר כך. קודם כל, יצא לי לראות את ארץ ישראל, ממקום שבו בחיים לא ראיתי. עד עכשיו לא סבלתי את המדבר. מבחינתי, כל דבר שנמצא בחום לא שווה את המאמץ, אבל הנופים המדבריים המרהיבים שראינו במסע הזה גרמו אפילו לי, הצינית שבבנות, לאבד מילים. כמובן שלא הזיק שראיתי אותם מתוך ג'יפ ממוזג. דבר שני, יצאתי מפה עם חברות שאני בטוח אקח איתי אחר כך, וזה בטח הישג, כי אני לא מתחברת מהר. עוד הישג עצום אישי שלי היה התגברות על פחד הגבהים שלי, בזה שעשיתי את הסנפלינג במצפה רמון.
בכל מקרה, מה שכן עובד, ועובד טוב, זה לחבר שישים נשים במסע אחד. לא תמצאו אחת שתגיד לכם שהיא לא נהנתה, בצורה אחת או אחרת. וגם לא תמצאו אף אחת שתגיד שהיא באמת ובתמים רוצה לחזור הביתה.
לפנייה לכתב/ת 
