בקול תרועה

אם אפשר לסכם את השנה העברית שעברה, מבחינה של קולות חדשים, ניתן לומר כי היא היתה בעיקר שנה של שירה וקולות דתיים. השירה החלה לזקוף את ראשה, זה עדיין לא ניכר בגירוד מצב השוליים התמידי בו היא נמצאת, אבל היא בכל זאת סיפקה כמות מהוגנת של קולות חדשים כמו אלמוג בהר, אלי אליהו, ענת לוין ואחרים שעוד יופיעו כאן. גם לספרות הדתית לאומית קרה משהו. אולי העובדה שהיא כבר לא נחשבת ל"ספרות דתית לאומית", אלא חובקה על ידי המיינסטרים, והפכה להיות חלק טבעי ממחזור הדם שלו.

סופרים צעירים כמו תמר וייס, אורי אלון ואחרים כבר לא צריכים להתדר, להצטעק בשונותם. אולי זה קשור לעבודה שמבחינה פוליטית, המרכז החל לבלוע את הצדדים. אמנם המקום היה צר מלהכיל, והניפויים היו כואבים, אבל בכל זאת הצלחנו לבחור מספר כותבים, שאנו מאמינים שהם הקולות הבאים המשמעותיים בספרות הצעירה. אסף בן דוד הוא היחיד שעדיין לא פרסם ספר. האחרים כבר הטביעו את חותמם על כריכה קשה.

אסף בן דוד

אסף בן דוד נולד וגדל בקיבוץ שדה נחמייה בצפון. הוא עובד למחייתו כבוחן ומתחזק מערכות צנרת ומשאבות די כבדות. הוא מעיד על עצמו שהוא "כותב ממתישהו. לא זוכר ממתי. כותב כשזה נופל עלי מאיפשהו. לא יודע מאיפה". הנה כמה שורות מתוך "אימת היונים" שלו: "ככה עברו החודשים/ הפקיד חתם/ השלם שילם/ המוזג מזג עוד/ הטבח זרק לי דגים מתים

מהחלון".

המשורר יחזקאל נפשי אמר על יצירתו: "שירתו של אסף בן דוד מעלה בדעתי את בודלר (שבאמת כה רבים הושפעו ממנו, כגון יונה וולך, אבידן – הייתי אומר כי במידה מסוימת, אף אהרן שבתאי- ואחרים), או את בוקובסקי (שהשפיע רבות על ריימונד קארבר וכו'), בכך שהוא מתייחס לחוויותיו על אודות האלכוהול, טבע, נשים לרבות אלימות מצידן (אצל בוקובסקי זה הפוך), ועוד. בשירתו נגינה הנוהרת ישירות אל הלב, תום ילדותי נקי, כאב. שירים אחדים משלו עולים על אחרים בניקיונם וזרימתם, אלא שזה בסדר, שכן לא ניתן להעפיל ולעלות כל העת לרום האולימפוס. גבוה שם, האוויר דליל".

יאיר חסדיאל

חסדיאל. בפה מלא - צומח סופר איכותי (צילום: אור חסדיאל)

הכתיבה שלו לוכדת הבעות אנושיות ומחוברת במין תחתית כפולה למקורות. החולשה הבולטת בספר היא בעושר הלשוני המופגן מדי, עם הסתגננויות נדירות ("נחרוריה", "קרפיפו") וצירופי לשון חצי-סתומים המעכבים את הקריאה (שמים בלי עננים הם כאן "שמיים מנוכשים מנשיאים"). הלשון המופרזת גוררת לא אחת גם הפרזות רגשיות. אצל חסדיאל, פחות בהחלט יהיה יותר. אם יתגבר על זה, אפשר יהיה לומר בפה מלא - צומח כאן סופר איכותי (דורון קורן).

ירמי פינקוס

מי שידוע בעיקר כמאייר ואמן קומיקס הפציע השנה עם רומן ראשון אמיץ, מוטרף ומבדח בשם "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט". מדובר בתרקיח משובב נפש של תרבות יידית, סיפור עלילה שוצף ופתלתול ובכישרון כתיבה מיוחד. יש שחשו בספר את רוחו של שלום עליכם, או סופרים יידים אחרים מהעולם הנכחד של סוף שנות השלושים ברומניה ופולין.

מתוך הספר "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט"

למעשה, פינקוס הצליח מבעד לדפים להחיות ולו לרגע את הפאר, הגאווה, הגרוטסקיות הקרקסית, המאכלים הורגי הכולסטרול, את ההומור ואת האופי המיוחד. הרבה זמן, אם בכלל, לא קם קול מודרני, עדכני, שמביט על העולם הזה ממקום מפויס, רחום, נטול טראומות משתקות. הדור שלנו זקוק לקולות כאלה, של אנשים שיגלו לנו מחדש את מה ששכחנו כי זה לא היה "קולי" מספיק, כי ההורים רצו שנשכח ונהיה מודרנים ומעוברתים. קשה לדעת לאן פינקוס ימשיך מכאן, אפשר רק לקוות שבין כל האיורים ישאיר מקום לספר נוסף.

יעקב ביטון

ספרו הראשון של המשורר יעקב ביטון "אינה דדה : משירי האם הגדולה", שזכה בפרסים, חשף קול ייחודי במתח שבין הפואטי לבין החברתי. הספר עומד במן הצטלבות דרכים חדשה. הוא גם מבטא את השפה הצעירה של הדור השלישי המזרחי שנולד בשנות השבעים והשמונים והוא גם מתכתב עם המשוררים שקדמו. בנוסף, קולו של ביטון גם עומד בתוך אמונה חזקה ובשפה שמתכתבת עם רצפי הלכה, וגם מציע את האופציה של ייאוש והתפוררות.

הוא גם פוליטי במודע ברגעים אחדים וגם נכנס לקרבי היווצרות "האני" המשפחתי בתוך הספציפיות של חייו. השפה מנסה לעקור את את השלווה, ולא מניחה לה לחדור לשירה. היא חופרת תחתה ומבררת את הסתירות, הפרדוכסים, אי-הרציפויות, אך היא לא מייצרת רומנטיקה, או עמידה זקופה שרחוקה מהמציאות, או סימום מ"הכאן ועכשיו" כדוגמת כתיבת משוררים אחדים בימינו (מתי שמואלוף).

ואן נוין

ואן נויין היא משוררת ושחקנית ישראלית ממוצא ויטנאמי (נולדה בארץ, הוריה משם), בת 26, שהחלה לפרסם שירים בכתב העת "מעין". יש בקול שלה משהו מאוד ישיר, מאוד פופי, מאוד בגבוה העייניים. יחד עם זאת, יש בהם ייחוד גדול, איזשהם רגעים קטנים של יופי מינימליסטי, כמו במשפט הכל כך אלמנטרי והכל כך מקלף עור "ראה אותי, אני שגרה".

ואן נויין, ישירה ופופית (צילום: טיו וייט) 

להלן קטע מאחד משיריה: "עצי מניפה מטילים פירות/ מעל מכוניות נוסעות על הטיילת/ מקורזלים עדיין עומדים על רגל אחת/ מנגנים פסיכודליה/ מתוך אוהל. ראה אותי, אני שגרה/ בבית קפה, על מלרוז, בוהה בכלבים/ נמלטים מבעליהם/ עד שהשמש שבה/ להאיר על הוליווד מערב". קולה של ואן נויין לא נעלם מעיניו של עורך כתב העת "מעין", רועי צ'יקי ארד, אף החליט ללכת איתה הלאה, והוציא לה בהוצאה עצמית את הספר "עין הכמהין".    

דביר צור 

איך מחברים מיסטיקה, שיגעון ומבט חברתי נוקב באכזריות של היומיום הישראלי מבלי להתפרק להזיות פרוזאיות, קרועות הנעות בחוסר מבנה מדויק? ובכן צריך לארוז את הדברים והמילים בעדינות רבה, בהליכה ושזירה אינסופית. בדרך זה דביר צור מצליח לייצר רומאן ראשון מבטיח על משה (בהפוך אותיות זהו עוד אחד מהשמות של בורא עולם) שלא רק שמו מתהפך אלא גם הוא.

ובתוך ההיפוך, שלו אנו מגלים את העולם ההפוך מסביבו. היצירה שלו מלאה

בריבוי אפשרויות קריאה, סוג של יצירות שבקושי רואים כאן,  והמרווח בין המוסיקה של השפה לבין העלילה מביא אותנו לעמוד בפני אחת מהיצירות המרתקות של השנה. לדביר צור יש את היכולת לכתוב פרוזה במרווח שבין העלילה לבין השפה, מבלי לשעמם או לחזור על מבנים קודמים ולחדש ולטוות בתוך כך משמעויות חדשות.

בשנה האחרונה קשה היה למצוא מבנים פרוזאיים "חדשים", רבים כתבו את מה שנכתב לפני, לעסו את מה שנעכל עוד לפניהם. הספר של דביר צור מנסה להגיע לנשגב, מבלי לוותר על האכזריות. ומצליח להשאיר את הרומאן בתוך סודות ופערים, מבלי לאבד את המבנה החברתי שלו. השפה לא רזה. מתגלה ומתרחקת מהמובן והידוע.

חסרים סופרים שכאלו שלא מחקים את מה שנכתב לפניהם, או מחוצה להם בעולמות רחוקים, ומנסים מתוך המקומי לייצר שפה המתאימה לאלו המתעקשים להבין בעברית את חוסר המשמעות סביבם. צור מזכיר מאוד בקולו את "עקוד" של אלברט סוויסה, אך בשונה מסוויסה שהפסיק לכתוב ולא מימש את ההבטחה בהותירנו רעבים ביותר, צור להמשיך לכתוב ובכך לעשות עמנו חסד דומה בספרו הבא (מתי שמואלוף).