לחון את הנשיא מפני עצמו

ימי שלטונן של המונרכיות בעולם ייזכרו לעד כימים בהם היו קיימות במדינות שתי מערכות חוק ומשפט: האחת שמיועדת לפשוטי העם והשנייה שחוקיה תקפים למעמדות הגבוהים, קרוביו ויקיריו של מלך.

במקורותינו מסופר על דוד, גדול מלכי ישראל, ובניו אבשלום ואמנון. אמנון הבכור חשק בתמר, אחות מאם אחרת, אמו של אבשלום ולבסוף בחר לפשוע ולאנוס אותה. כשנודע הדבר לדוד המלך הוא בחר לא להעניש את אמנון בכורו. אבשלום בחר להפר פעמיים איסורים קשים: כשהפר את החוק והרג את אמנון בגין אונס אחותו וכאשר אבשלום ארגן מרד נגד אביו, דוד המלך. אחרי רצח אמנון, פחד אבשלום מתגובת אביו והחליט לברוח. הוא שב לאחר מספר שנים כשאביו נרגע והחליט לסלוח לו על רצח אמנון. למרבה האירוניה, לאחר המרד באביו היה זה דוד המלך שנאלץ לברוח מחשש לחייו. במלחמה שנערכה בין כוחות דוד לכוחותיו של אבשלום, הפסידו אנשיו של האחרון. דוד המלך נתן הוראה שלא להרוג את בנו אבשלום. אך ההוראה לא כובדה על ידי אנשיו, ושר צבאו, יואב בן צרויה, הרג לבסוף את הבן המורד.

יש להניח כי אם אדם אחר ולא אמנון היה אונס את תמר בתו – לבטח דוד היה בוחר להענישו בחומרה. אם אדם אחר ולא אבשלום היה רוצח את אמנון – הרי שדוד היה גוזר דינו למיתה. אם אדם אחר ולא אבשלום היה מורד נגדו – לבטח היה מצווה דוד לחסלו במהירות האפשרית.

אלפי שנים עברו מאותם הימים, אולם חולשותיו של האדם לא השתנו. במדינה דמוקרטית אין מניחים לאדם לשפוט את יקיריו, קרוביו או אנשים שיש לנו "אינטרסים" כאלה ואחרים כלפיהם כרגע, או שהיו לנו בעבר. רק בדרך זו אנו יכולים להבטיח כי החוק יהיה שווה בפני כולם.

אדם הוא רק אדם ואין לנו להלין על שהינו כזה, גם אם הוא מלך או נשיא מדינה או ראש ממשלה. כולנו חולקים את אותן חולשות. מערכת שלטונית חכמה היא זו שמאתגרת את האדם מצד אחד אולם מתחשבת בחולשותיו מצד שני.

ימים קשים עוברים על הדמוקרטיה הישראלית. לפתחו של משכן נשיאי ישראל מתגלגלות בשנים האחרונות סוגיות שבעבר לא חלמו נשיאים גם בסיוטיהם הגרועים ביותר כי ייאלצו להתמודד עמן.

כבר ביומו הראשון בתפקיד נאלץ הנשיא שמעון פרס להתמודד עם בקשת החנינה של חברת כנסת לשעבר, נעמי בלומנטל. לא עבר זמן רב ובמסדרונות בית הנשיא התגלגלה אפשרות כי חבר הכנסת לשעבר עמרי שרון יפנה בבקשה לחון גם אותו.

בעתיד הלא רחוק, אם יתממשו התסריטים הנוראים, יתכן שיגיעו בקשות חנינה נוספות למפתן בית הנשיא – אולי של חברי כנסת נוספים, אולי של שר אוצר לשעבר, אולי של ראש ממשלה לשעבר. שוו בנפשכם מצב בו ראש ממשלה מבקש חנינה מנשיא מדינה שאותו הוא מינה. כל החלטה שיקבל הנשיא תהיה בבחינת נזק לדימויה וערכיה של הדמוקרטיה. אם יחליט לחון את ראש הממשלה שמינה אותו – יחוש העם תחושות תסכול וקיפוח. אם יחליט שלא לחון אותו – ירגיש דורש החנינה כי הנשיא נכנע ללחצי הציבור ומקפח בכך את זכותו לבקש חנינה.  

אינני מקנא בנשיא כשסוגיה כזו מתגלגלת לידיו, בדיוק כפי שרחמי נתונים לדוד המלך שהגורל עימת אותו עם מעשיהם הנוראים של בניו. אבוי למשטר המניח לאב לשפוט את בנו לחיים או מיתה. אבוי למשטר המניח לנשיא לשפוט את חבריו, מכריו או בני משפחתו לחופש או למאסר.

למען חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ולמען חוסנו של מוסד נשיאי ישראל יש לשנות את החוק ולחון את נשיאי ישראל ממצבים מעין אלה. 

החוק חייב להשוות בין נשיא ובין שופט בישראל. במקרים בהם קיים ניגוד אינטרסים בין הנשיא לבין מבקש החנינה, יהיה על הנשיא לפסול עצמו מלדון בבקשה. המקרים האמורים הם: בני משפחתו של הנשיא, מכריו הקרובים וחברי כנסת, כיוון שהכנסת ממנה נשיא. מקרים בודדים אלה יש להעביר לטיפולה של ועדה מיוחדת שתקבל את הבקשה לידיה. הרכב הוועדה ייקבע על פי נוסחה מוסכמת מראש, בחוק המוצע.

החוק הנוכחי והמצב הקיים במערכת הדמוקרטית הישראלית גורמים נזק קשה לדימויה של הדמוקרטיה. העם מתהלך בתחושה כי ישנם פרטים באוכלוסיה שהחוק החל על כולם איננו חל עליהם באותה מידה. המחוקק מחויב לסגור פרצה זו בחוק יסוד: נשיא המדינה. הנשיא פרס, שעל שמו רשומה עשייה ברוכה למענה של הדמוקרטיה הישראלית, נדרש למעשה אחד נוסף: לסייע לקדם את שינוי החוק.

אסף גטניו, מנכ"ל "העמותה לדמוקרטיה מתקדמת"