חיים מעונה לעונה

זמן. לא נראה שיש מי שיצליח לעצור אותו. זה בלתי אפשרי. אולי בגלל שהוא בכלל לא קיים. לא במציאות, זאת אומרת. אולי הזמן, כפי שקבעו לא מעט פילוסופים לאורך ההיסטוריה, נמצא בכלל רק כתחושה בראש שלנו. נע מסיבה לתוצאה. לולא היינו חשים אותו, חושבים עליו, לא היתה לו שום משמעות עבורנו. לא היתה לו משמעות בכלל.

אם הזמן הוא אכן תוצר של התודעה האנושית, אז באמת לא ניתן לעצור אותו. גם לא המניאקים שביננו. זה לא אומר שלא ניתן לאלף אותו. להכיל אותו. או לפחות לכלוא אותו בין מחוגי השעון, לכבול אותו לחמה מזריחתה ועד שקיעתה, למסמרו ללוחות השנה או טבלאות ייאוש. לאלף את הזמן החמקמק. כלומר, את תפישתנו אותו.

זמן. אין זמן. ובכל מקרה, לא התחלה ולא סוף. הזמן אינו לינארי, אפילו לא מחזורי. אין לו ראש ואין לו זנב. כמו במקרה של אותו קרפיון מסכן, מה שבאמת חשוב זו סכין הקצבים. השאלה היא איפה אתה חותך? כשהשעון המעורר מורה על לכתך לעבודה, כשיש לשלם חשבונות בתחילת החודש, או לרכוש שחקנים כשעונה נפתחת.

ראש השנה היא איפוס מונה. כאילו. מחיקת העבר. כאילו. ראש השנה, כמו גם יום הכיפורים שאחריו ממלאים צורך אנושי טבעי להשאיר את העבר מאחורינו. לארוז ולהטמין עמוק בבוידעם. בתת מודע, או בזכרון. ולהעניק לעצמנו תחושה מלאכותית של התחלה חדשה. שנה חדשה, עונה חדשה.

אנחנו צריכים את זה, האוהדים. העניין שלנו בספורט נובע מהציפיות. השחקנים רודפים אחרי הכדור, באמצעותם אנחנו רודפים אחרי החלומות שלנו. כל מה שלא הגשמנו בעבר, או לחילופין הגשמנו ונשכח, או שהתברר כסתמי. ציפיות, חלומות, אין כמו תחילת עונה בשביל לרענן אותם. לחלץ אותם מהמציאות. כשהליגה היא עדיין ליגת הפנטזיות. פנטזי ליג.

תחילת עונה היא עת תחיית המתים. הציפיות. נראה שקברנו אותן באדמת העונה הקודמת. עכשיו כשהן כבר לא מחויבות לאכזבות העונה הקודמת, אפשר לשחררם לחופשי שוב. ולא רק זה, אלא לעגן אותן במציאות. לכאורה. מהפכות, בנייה מחדש, שינויים, העברות, שחרורים, מלפפונים. הכל אפשרי בסלט הקיצי. אנו זוללים אותו ברצון רב. זה לא אומר שהוא ישביע אותנו.

הריטואל הזה של תכלה עונה וקללותיה, תחל עונה וברכותיה, הכרחי בשביל לתחזק אותנו כאוהדים. כדי שלא נשקע בייאוש, בסתמיות או בסטטיות של הזמן. המאמנים לוקחים פסק זמן בעיצומם של משחקים במהלך העונה, זוהי ההזדמנות שלנו לקחת פסק זמן לטובת חידושה של האופטימיות. ההזדמנות של ראשי הקבוצות לזכות שוב באמון שלכם. אם תחשבו על זה, גם הם מחדשים את המנוי שלהם אצלכם האוהדים. שנה אחר שנה. והמחיר, לא פעם מופקע.

כפי שלמדו בעבר לוני הרציקוביץ', מוני הראל, אלי טביב, מאיר שמיר, רונן אלעד, שמעון מזרחי, דני קליין ואפילו ארקדי גאידמק ואלכס שניידר השנה. כלל ראשון להבטחת נאמנותם של האוהדים היא פעילות ערה בשוק ההעברות, השקעה ברכש, שינויים פרסונלים, זעזועים יזומים ומהפכות. הסיבות לכל אלה אינם רק שדרוג ושיפור, אלא גם הצהרה: עשינו חשבון נפש, למדנו לקחים. העונה הקודמת היא היסטוריה. צפו קדימה לעונה הבאה. 

וזה עובד. לפחות בהתחלה. אל האימונים הראשונים ערב פתיחת העונה החדשה, יגיעו האוהדים בהמוניהם ואיתם גם אבוקות וחזיזים - ביטוי של שמחה ותמיכה. לא פעם הדברים יחזרו על עצמם במהלך העונה, כביטוי למחאה ולתסכול. זה לא ייפסק עד שהעונה תסתיים. תחתם. ואחרי חופשה קצרה שתשכיח את הרוחות הרעות, חוזרות אלו הטובות לנשים לרגל בוא העונה הבאה. וכן הלאה, וכן הלאה. לא, הזמן לא חוזר על עצמו. זוהי רק אשלייתו בראשנו. מישהו משחק בו.

כולנו זוכרים את מנת התפוח בדבש שהגיש לנו הרציקוביץ' כאפריטיף לעונת 2005. הגעתם של ג'ובאני רוסו, איל ברקוביץ', אבי נמני ויתרת הגלאקטיקוס השכיחה בין רגע את טראומת העונה הקודמת והמאכזבת. מהפכה שכזו אף הציתה מחדש את אופטימיות הקהל והמכירות בעקבותיה עם שיא חדש של 11 אלף מנויים. אבל מי שהלך לישון ערב העונה עם חלומות מתוקים, התעורר בבוקר אל מציאות מרה. התקוות של תחילת העונה, הפכו לאכזבות במהלכה. המהפכה באה בהפוכה.

קבוצת הכדורגל של מכבי ת"א זקוקה לזעזוע בכל שנה כדי לשמור על מתח חיובי ולו למראית עין. כך גם הקיץ אחרי רכישתה על ידי שניידר. שינויים מרחיקי לכת? לא בהכרח, פחות או יותר כמו בכל עונה. וכך גם ההתרגשות, התקוות. לא עברו ארבעה מחזורים ואלו כבר נראות כמו רטינות, האשמות וכרגיל שעיר לעזאזל בדמות איגור טומאשיץ'.

או.קיי. לצהובים לא הלך כל כך טוב לאחרונה על מגרש הכדורגל, מה שלא ניתן לומר על מקביליהם באולם הכדורסל. ולמרות זאת, כמעט כל קיץ מבשרים לנו על מהפכה בסגל, בקבוצה. נראה כי עזיבה של כל שחקן בכיר היא בגדר זעזוע של ממש. האפמן, שאראס, שלף, פארקר, באסטון, וויצ'יץ', הלפרין וכן הלאה...בשטף הזמן אנשים באים והולכים. כך זה בכל העולם. ההד התקשורתי המלווה לכך בכל קיץ מגביר את העניין, את הרצון להתחדשות. מלבה את התקווה.

דני איינג' הוביל מהלך של ריבילדינג מתמשך בבוסטון סלטיקס. שחקנים ומאמנים הלכו ובאו, מה שהפך למהלך של תחזוק ציפיות יותר מאשר תחזוק סגל. לולא צירוף מקרים נדיר שאיפשר למנכ"ל לקבץ את פירס, גארנט ואלן בבוסטון, הסלטיקס לא היו זוכים באליפות. הבנייה מחדש נדרשת כדי לא להישאר לדשדש במקום, כדי להראות שמישהו עובד. עושה שינויים. לפעמים השינויים הם רק לטובת השינויים. לטובת ההרגשה הטובה בתחילת העונה, לאו דווקא ההצלחה בסופה.

ויש גם מקרים שונים לגמרי. בקבוצת הפוטבול של אטלנטה נאלצו להפרד בקיץ 2007 מכוכבם מייקל ויק שהלך לכלא. עונה שלמה עברה

 בלי הקווטרבק, אבל רוחו נשארה בחדר ההלבשה ועל המגרש. ראשי הפלקונס נאלצו להמתין עד לסיום העונה כדי לקטול כל זכר לוויק, להעיף שחקנים, מאמנים. כאילו לחצו על כפתור הריסטארט. למחוק את הזכרון של האוהדים. בדטרויט פוטר מאט מילן, נשיאה המושמץ של הליונס. על רקע הכשלונות המתמידים בשמונה השנים האחרונות, גם הבטחותיו ורכישותיו הגרנדיוזיות כבר הפסיקו לרגש את האוהדים, או לטפח תקוות.

בעולמנו ההישגי, הקצבי והלא סבלני, כל תקלה דורשת מהפך, כל כשלון בנייה מחדש. מדי שנה. לא רק בשביל לתקן משהו מהותי, אלא גם להתנער מאי ההצלחה בעבר. הבעייה היא שלא פעם תהליך של ריבילדינג הוא רב שנתי, לפעמים צריך לאכול הרבה מרור בשביל להגיע לדבש. התשוקה לסיפוק מידי - רגעי, עונתי, שנתי גוברת. במקום הישגים בסוף העונה, חוגגים את החלומות עליהם בתחילתה.

הזמן כאמור חסר תוקף מחוץ לתודעת בני האנוש ולכן רק טבעי שננסה לארגן אותו בדקות, שעות, ימים, שנים ועונות. לרובנו אולי אין ממש את הפריבילגיה לעצור לרגע ולהתחיל את החיים מחדש בכל פעם, אבל ראש השנה נותן לנו לפחות את התחושה שזה אפשרי. כך גם במקרה של אוהדים, מאמנים, שחקנים ובעלי קבוצות בכל הנוגע לספורט. להזכיר לנו בכל תחילת עונה למה עובדים כל כך קשה. למרות כשלונות העבר. תמיד יש תקווה לעתיד. גם אם הזמן הוא רק בראש שלנו.