שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    על סוסים, זבובים וחתולים

    הדיכאון הסוריאליסטי של דוקטור סוס, החתולים הבאר שבעיים של חביבה פדיה, זבובי ההיסטוריה של אהרון מגד ועוד. הספרים המומלצים של ynet

    דוקטור סוס בדיכאון

    השאלה כמה ספריו של דוקטור סוס מתאימים לילדים, ואם כן לאיזה גיל בדיוק, כנראה תישאר בלתי פתירה לנצח. יש גבול דק שעובר בין פנטזיה לטירוף, ודוקטור סוס כרגיל משחק בו, מהתל בו, מותח אותו, קורע אותו לגזרים. "אתה זקן רק פעם אחת" מראש עוקף את ההגדרות האלה. על כריכתו נכתב "קנו את הספר הזה לילד שלכם, אבל תנו לו אותו בגיל 70".

     

    דוקטור סוס, ממש לא לילדים

     

    יש בו את הציורים הסמי פסיכוטיים, הנונסנסיים, שלפעמים מספיק רק לראות אותם בלי הכתוב, אבל הפעם דומה כי הכתוב הוא העיקר: דוקטור סוס בדיכאון, דוקטור סוס מרגיש את הזקנה מתדפקת על ישותו, לכן הוא פוצח בחמשירים כגון: "תתבשר, שמיעתך עכורה ודפוקה/ אוזניך זקוקות לבדיקה עמוקה/ הם ישמיעו קולות מרחוק, מקרוב/ לא שמעת? אז לא תקבל ציון טוב/ ובסוף יפסקו: השמיעה לא טובה/ הוא חרש. לא כמו קרש. אז יש עוד תקוה/ נלמד ונחקור ונקבע לך תור/ בינתיים תחזור לחכות בפרוזדור". זה מה שנעשה, נחזור לחכות בפרוזדור, עד שהשמיעה, הכליות, הלב יתחילו להסתייד ולבלף, אבל כמה טוב שבפרוזדור הזה נוכל להעביר את הזמן עם דוקטור סוס (עמיחי שלו).

     

    אתה זקן רק פעם אחת, דוקטור סוס, עברית - לאה נאור, הוצאת כתר

     

    הלכה ומגדר

    "שפתי תפתח" הוא ספר שירה צעיר ומפתיע, בעל שפה צעירה ורעננה, כזו שלא מפחדת לסמן מחדש את הכתיבה המגדרית, ושוזרת בתוכה גם את מרבדי השפה ההלכתית והנושאים המעסיקים אותה. כותרת הספר "שפתי תפתח" מבליטה את אותו משחק חתרני של הכותבת: מצד אחד זו שירה הבאה להלל את קיום בורא עולם - "אדני שפתי תפתח / ופי יגיד תהילתך /" (תהלים נ"א 17). מצד שני, בהשמטת ההלל לבורא עולם אנו נשארים במערכת יחסים שבין אדוני לבין המשוררת, בין הכתיבה הרליגיוזית לבין הכתיבה החילונית. 

     

    וייס לא מבקשת להשאיר אותנו בעולם שאין בו הלל לבורא עולם, אלא דווקא לבחון אותו באמצעות הקונפליקט המגדרי. באמצעות שימוש מרומז ובוטה במיניות, היא שואלת שאלות רבות כמו האם באמת ניתן להיות אישה בעולם בלי המבט הגברי? הספר רווי שירים. אולי היה כדאי לקצר אותו, כדי לתמצת את המהלך של וייס. יחד עם זאת, הוא בהחלט מראה על שינוי מסוים בגבולות השירה והתרבות (מתי שמואלוף).

     

    רוחמה וייס, שׂפתַי תִּפתח, הוצאת הקיבוץ המאוחד, קרן רבינוביץ לאומנויות וריתמוס סדרה לשירה, 2008, 93 עמודים

     

    שקרים אמיתיים

    יוגב בן ארי התעורר בוקר אחד בסנט פטרבורג המושלגת וידע כי ההחלטה שגמלה בלבו היא סופית; הוא עצמו יחדל מלהתקיים ובמקומו יבליח פול גופטה - אדם ממשי בעל עבר, הווה ואפילו עתיד. אדם עם סיפור כיסוי שכולל דרכון, מסמכים וכל מה שצריך. כך נפתח ספרו של מישקה בן דוד, "אהבה אסורה בפטרבורג". בן דוד משוטט ברחבי העולם, בין גזרה לגזרה, בין תקופה לתקופה, בדיוק כפי שהוא חופר בנבכי מחשבתו של הגיבור שלו. בעולם הזה אנשים רבים חיים בשקר.  

     

    בכל זאת, אדם שעבודתו (שהיא כמעט כל חייו) היא השקר הכי גדול שלו הוא מקרה קצת יוצא דופן. בן ארי הוא דמות מתנדנדת שהולכת עם הזרם, אבל החיים מזמנים לו הפתעות, שמוציאות את ראשו מהחול ונותנות לו לנשום אוויר צח ואמיתי. יפה לראות, בסופו של דבר, כיצד דווקא העבודה היא זו שהובילה אותו אל אהבת חייו, אל התיקון שאליו הוא נכסף כל כך. ספרו של בן דוד הוא לא ספר טיסה. הוא ספר מותח, שמתעסק באנטי-גיבור שהוא בעצם הגיבור של כולנו (מור אלזון).

     

    אהבה אסורה בפטרבורג, מישקה בן דוד, הוצאת כתר, 414 עמודים

     

    אנרגיה זבובית

    "זבובים", ספרו החדש של אהרון מגד, מייצר אלגוריה קומית על שנות השישים בישראל. חזי (יחזקאל) חזיז מספר לנו את עברו בשנות השישים: כיצד התהלך חסר אונים, אבוד ותלוש ברחובות תל אביב וחיפש משמעות. חזי מוקסם מהזבובים וחייהם וכתב עליהם רישומים. הוא מתכנן לייצר מתוך הזבובים אנרגיה חזקה מספיק לפתור בעיות בעולם. הוא לא מצליח לעבוד באף עבודה, אבל באורח פלא חבריו, הסביבה בה הוא חי ומשפחתו מייצרים רשת של בטחון סביבו. חייו מלאי מליצות, חידודי לשון וציטוטים ואלה גודשים בבולמוס את הספר, עד כדי גרוטסקיות, וממלאים את הספר בהומור יהודי.


    מגד. אלגוריה קומית (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

     

    מגד מדמיין את הגיבור המרכזי ככזה שבא ממשפחה של מהגרים מתוניס, ויחד עם זאת כמעט ולא מתייחס לתוכן של זהותו. הספר עושה מהלכים מעניינים בהיסטוריה של ישראל; הוא הולך אחורה כדי לאתגר את הכורח המולך בהיסטוריה של הלאומיות. הוא בז לדרך בה ארה"ב הצליחה לשלוט בישראל ויחד עם זאת היא חלק מהמשפחה של חזי. לבסוף, בדומה ללא מעט מהסרטים של וודי אלן, אנו נותרים בתוך בועה של מחשבה (מתי שמואלוף).

      

    "זבובים", אהרון מגד, אחוזת בית, 2008, 228 עמודים.

     

    הדיוק הייקי

    "אישה, דירה, רומן" לוקח אותנו לשנה קריטית בחייו של נער גרמני שנזרק מבית הספר, אל תוך מה שאמורים להיות החיים עצמם. הנער, ששמו וינגד, מחליט שעליו להיות סופר. הוא מתחיל לעבוד כשוליה באיזה מקג'וב חשוך, אבל גם ככתב עיתונות חרוץ, פוגש אנשים מעניינים, תלושים, מופרכים ורגילים, ולבסוף מגיע לנקודה כלשהי, בה הוא צריך לכתוב את האות הראשונה. "אישה, דירה, רומן" הוא לא ספר מטלטל, סוחף, מקלף עור.


    "אישה, דירה, רומן" - הדיוק הייקי המינימליסטי  

     

    הוא לא דרמטי מדי, הוא לא אוונגרדי מדי, הוא לא שום דבר מדי. ובכל זאת, משהו יש בו, איזה קסם נפתל שאפשר לשים עליו את האצבע במדויק: הקול של הדובר. מדובר באחד הקולות הצלולים, הכנים והמדויקים ביותר שקראתי לאחרונה בספרות המתורגמת. זה נעשה במין חסכנות ייקית מינימליסטית, אבל דומה כי כל תיאור בספר, כל בחירה של מילה, כל תיאור נסיוני של וינגד, הוא מדויק וקולע. חשוב להוסיף, לא מדובר באיזו פלצנות ארס פואטית ומיוסרת (עמיחי שלו).

     

    אישה, דירה, רומן - וילהלם גנצינו. מגרמנית, רחל בר חיים. הוצאת בבל, 160 עמודים

     

    בדרך אל החתולים

    "בעין החתול" הוא ספר הפרוזה הראשון של המשוררת, כלת פרס ישראל והחוקרת חביבה פדיה. הספר הוא הומאז' לדמותם של החתולים בפרט והחיות סביב האדם בכלל, במדבר האורבני של העיר הגדולה. כל הדמויות הם בעצם מטפורה, המנסה להתבונן בשאלות חברתיות מורכבות. משמע, החיסול של החתולים בערים מביא לחיסול האנושיות. הסיפורים מביאים את קול החיות באמצעות התבוננות יהודית, באר-שבעית.

     

    החתולים הם המטפורה הספרותית לאובדן הרגישות וההקשבה לחיים בשולי מרכזי הכוח, מעבר לגבולות הלאומיים, עבר של אלף שנות יהדות, מיסטית ורציונלית, של רבנים, חוקרים ומשוררים שהתווכחו על מקום החתולים והחיות לצד האדם. שאלות אלו מרמזות על מקום האדם אל מול הבורא, אשר רק אל מול הטבע החייתי

     מקבלות פנים, דיבור ולב. כך, בתוך שברירים של סיפורים עדינים שמלקטת פדיה מתוך דמעות הבריאה, עולה באר שבע מדומיינת אחרת הרחוקה מזו הממשית, כזו שעדיין אפשרית, למרות אובדנה בתוך הדיכוי הממשלתי, הזיהום הסביבתית והשחיתות המקומית.

     

    הספר גדוש, נקרא ברצף, בשפה פיוטית, מלמדת, הרואה את המחסור ואת הדרך להתמלא. ההתבוננות המדויקת ובו בזמן המיסטית של פדיה נוגעת ברבדים עמוקים ביותר של המציאות ומחזירה אליה הקשרים שנדמו כי אבדו (מתי שמואלוף).

     

    חביבה פדיה, "בעין החתול", הוצאת עם עובד, 367 עמודים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים